אמת שאין לי בעיה עם גיל 40, להפך. אני ממש מחכה שהחודש הזה יעבור ושיום הולדתי יביא עמו בשורה מחודשת לחיי. אתם יודעים, יש דברים שאישה מרשה לעצמה לעשות בגיל מסוים שלא העזה קודם, כמו לצאת מהשבלונה השמרנית הזו שאישה לא יכולה להתחיל עם גבר, להתלבש בצורה מסוימת או לחשוב בכל רגע מה ההוא חושב עלי ומה זה אומר, ואם אמרתי לו כך וכך מה יהיה עכשיו.
במוד משוחרר ובחצאית מיני - שחצי שעה לפני כן מישהו בקלפי של ההסתדרות העיר לי שהיא קצרה מדי - צעדתי בשדרות רוטשילד בתל אביב במטרה להחדיר קצת אופטימיות בלבי אחרי ביקור טראמפ והפדיחות הנלוות, ואחרי תחושת המיאוס שפשטה בי בשבועות שקדמו לבחירות הנ"ל. חברה סיפרה לי שבתל אביב מתקיים שבוע “תגלית", של החבר'ה האמריקאים החמודים הללו שמגיעים ארצה לעשרה ימים, ואמורים להתאהב במדינה ולרצות לשוב אליה ביום מן הימים. ואני דווקא חשבתי שיהיה נחמד להסתובב בעיר ש"בועה לה יחדיו", עם חבר'ה אמריקאים שרק סיימו תיכון וכל החיים לפניהם ואולי להידבק קצת ברוח הנעורים, וגם כמובן לגלות אם המיתוס שלפיו הבחורים מגיעים למסע רק כדי למצוא כלה כשרה הוא נכון.
אז כן, אף שהשאלות החודרניות שלי הביכו אותם והכחשותיהם גרמו ללבי להתרחב ולהאמין שיש לדור הבא של הבחורים בעולם עתיד (תודה לאל, זה נחוץ), מדובר בסוג של ג'יי דייט לייב גם אם זו לא המטרה העיקרית של המסע. ואז גיליתי בעיה אחת חמורה שלא הבאתי בחשבון כשיצאתי מהבית. בעולם יותר שמרני, נאמר זאת בעדינות, יכולתי להיות אמא של אדם ושל דן ושל דרק החמודים בני ה־19־21, שהחליטו לבזבז את החופשה הקצרה שלהם על ביקור בארץ ישראל ולהגשים חלום, במקום להשתכר עם החברים בקנקון על החוף בחופשת סמסטר. האסימון נפל לי אחרי שביקשתי לעשות איתם סלפי וקלטתי את השתקפותי בחלון הראווה של אחת החנויות במרכז המסחרי שעשתה לי נו נו נו עם האצבע.
אחרי שהתגברתי על בושה מספר אחת, התביישתי שוב והפעם בציונות הבלאי שלי, בהתחשב בעובדה שסבא רבא רבא שלי הוא מהביל"ויים שהגיעו ארצה חדורי מטרה והקימו את קריית עקרון (תודו שהופתעתם לגלות את הפרט הזה עלי), ואולי מפני שהבחנתי שמה שהקבוצה החביבה, שבאה העירה כדי לצרוך תרבות, תיאטרון, קולינריה ותל אביב, רצתה היה לשמוע ממני עד כמה כיף לגור פה, עד כמה תל אביב עיר מדהימה וישראל זו ארץ נהדרת, במקום לראות את הפרצוף החמוץ של זו שתוהה מה רע בניו יורק ואיך צעירים מקסימים בעידן טראמפ, בעידן הסלפי ובעידן פייסבוק מצליחים להיות כל כך אופטימיים, ציונים ולא מתנהגים כמו נערי קולג' טיפוסיים מ"אמריקן פאי".
אני מניחה שבסופו של דבר אין הבדל בינינו, שמתעקשים להיות אירופה ועושים פדיחות באירוויזיון, לבין הילד הסורר הזה שאתה ממש אוהב כי הוא שלך אבל בכל זאת מעדיף לסגור אותו בחדר כשהחברים באים לבקר, כי בושות. ובכל זאת, כשהבטתי עליהם, לא יכולתי שלא לחשוב על עצמי בגיל 19 או 20. מצד אחד, חדורת רצון להצליח, לבנות קריירה, ומלאת אמונה שהשמיים הם הגבול, ומנגד, לא יכולה שלא לשמוע את הקולות מסביב שייאשו אותי ואת חברי עוד בטרם התחלנו. הסביבה הארצישראלית שלא חדלה מלטפטף כישלון ולא הצלחה.
כשהייתי בת 18 רצחו את רבין, וכשהחברים סיימו צבא ההורים אמרו שלא כדאי לבזבז את המענק כי חבל על הכסף. בגיל 21 אמרו לי שאין לי שום סיכוי לגור בתל אביב, ובגיל 25 שאין לי שום סיכוי להרוויח סכומים נורמליים בתחום הכתיבה והאמנות, בגיל 30 סיפרו לי שלמעמד הביניים אין שום עתיד, ובגיל 35 כבר דיברו איתי על כך שאם לא אחשוב על קריירה שנייה מעכשיו ותוכניות פנסיה וחיסכון אין שום סיכוי שאצליח להתבגר בכבוד.
דרק, שגר היום בפלורידה ולמד ב־NYC, בכלל רוצה להיות מוזיקאי, וכששאלתי אותו אם בגיל 19 מישהו ניסה למנוע ממנו ללמוד את התחום באוניברסיטה, הוא אמר שלא. השמיים הם הגבול, אנחנו יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים ורק צריכים לבחור. עשרה אנשים בתחילת שנות ה־20 לחייהם שלא מבינים למה צריך לדבר על מה רע במקום על מה טוב, שלא נותנים לשמועות ולדיווחים משם להטעות אותם בנוגע למה שהם מגלים כאן. אני מניחה שהסיבוב הזה היה נחוץ לי דווקא עכשיו כשקצת מייאש, וגם כדי להזכיר לי שכשסבא רבא (רבא) בא לכאן הייתה שממה, אימה ומלחמה. אני מניחה שמה ששונה בדור ההוא מזה שלנו, הוא שהם הביטו על מה שאפשר לקבל מהמקום הזה, ולא על מה שלא נצליח לעולם. לא יודעת, אולי בכך טמון הסוד.