1. "פרנסתי נפלה על הגנת חופש הדיבור", צייץ השבוע דן מרגלית בחשבון הטוויטר שלו. "בועז ביסמוט, שטס עתה עם ביבי, פיטר אותי מ'ישראל היום'". בסבב ראיונות, רגע אחרי הודעת הפיטורים, חזר מרגלית שוב ושוב על הטענה הזו. "מדובר במאבק שהנו חלק מחופש הביטוי", "זהו מאבק על הדמוקרטיה", "אני משוכנע שזו פגיעה בחופש הדיבור".

 



יש משהו מקומם בזילות של המושגים הללו, ומשהו מקומם עוד יותר בידיעה שבדרך כלל מי שאחראים לזילות הזו הם דווקא עיתונאים. כל הצעה של השרה מירי רגב היא "סוף הדמוקרטיה". כל ביקורת היא "סתימת פיות". כל פיטורים הם "פגיעה בחופש הביטוי". אצל מרגלית החלוקה הזו של העולם בין צדיקים גמורים לרשעים ארורים איננה עניין חדש. מי שחושב כמוהו הוא בן אור, מי שלא הוא בן חושך. מי שנמצא במחנה שלו הוא הדמוקרטיה בתפארתה. מי שפוגע בו - פוגע בה.



האנציקלופדיה של העיתונות בישראל, כשתיכתב, תצטרך כנראה להכיל שני פרקים שונים תחת הערך "דן מרגלית". הראשון יספר על מי שהיה מהבולטים שבעיתונאי ישראל, פובלציסט מוביל, מגיש אקטואליה מרכזי, חושף פרשת חשבון הדולרים של יצחק רבין. השני ישרטט את דיוקנו מהרגע שבו שם בצד את כל הערכים העיתונאיים שבשמם עבד בפרק הראשון, ושבשמם הוא ממשיך לדבר בפומפוזיות גם היום, אחרי פיטוריו.



מרגלית שימש, תמורת נזיד ענקי של כסף, עלה תאנה שכיסה על ערווה עיתונאית גדולה. בעשור האחרון, כש"ישראל היום" בחר לדברר את ראש הממשלה בלי לגלות דבר ובלי לחשוף דבר, הוא מכר את גופו העיתונאי ואת המוניטין המשובח שלו כדי שאלה יוצבו בחלון הראווה של העיתון, ויסייעו לו לשוות לעצמו חזות של מוצר עיתונאי. 

ישראל היום. צילום: פלאש 90



מרגלית, שמבכה על פרנסתו שאבדה, נהנה לפי הפרסומים משכר של כ־100 אלף שקל בחודש. אני לא יודע להגיד אם מדובר בסכום מדויק. אני יודע להגיד שאין בישראל אף פובלציסט, ויהיה משובח ככל שיהיה, שמסתכל בראי ורואה שם מישהו שהטור שלו שווה את זה. ומי שמציעים לו סכום כזה, יודע היטב למה נכנסת כלה לחופתה.



בואו נניח רגע שכל מה שטוען דן מרגלית הוא נכון. בואו נניח שאנחנו מקבלים במלואה את גרסתו, שלפיה הוא פוטר בגלל העמדות שהוא מציג בזמן האחרון. איפה הבעיה? "ישראל היום" הוא עיתון פרטי. יש לו תפיסת עולם. מרגלית איננו עוד כותב. מרגלית הוא הפרצוף הפוליטי־מדיני של העיתון. האם זה מופרך כל כך לחשוב שבעל הבית לא מעוניין להמשיך להעסיק את הפרזנטור שלו, כשהוא מציג קו שלא מתאים לו?



בואו ניקח, כדוגמה, את עיתון "הארץ", שרואה בעצמו מודל לחופש הביטוי. ב"הארץ" לא פיטרו אף פעם פובליציסט בכיר או פרשן מרכזי בעיתון משום שהוא חושב אחרת מהקו של העיתון. יודעים למה? כי ב"הארץ" לא קיבלו מעולם לעבודה מישהו שלא היו בטוחים ב־100% שהקו שלו הוא הקו של העיתון. אז אם מו"ל שלא מעוניין בכותב שחולק על הכיוון שלו, הוא מו"ל שפוגע בחופש הביטוי, איך נקרא מו"ל שלא היה מקבל אותו מראש? ואצל מי מהשניים הפגיעה בחופש הביטוי גדולה יותר? 



אף אחד לא יודע באמת למה פוטר מרגלית. למרגלית נוח לספר לעצמו שהוא קורבן של רדיפה פוליטית, אבל גם מי שנוח לו לקבל את הגרסה הזו, צריך לזכור שני דברים חשובים. האחד, שמרגלית לא היה היחיד שסיים את תפקידו עם חילופי הגברי בעריכת העיתון, שכן לפניו הוחלפו גם סגן העורך וגם עורך אתר האינטרנט. השני, שאי אפשר שלא להבחין בכך שמאז נכנס בועז ביסמוט לתפקידו, "ישראל היום" נראה פתאום הרבה יותר כמו מוצר שמבקש לעסוק בעיתונות. יש בו יותר רצון לייצר סיפורים, יש בו יותר הבלטה לחשיפות ובאופן ברור וניכר לעין יש בו חיבוק הרבה יותר קטן ממה שהיה עד כה למשפחת נתניהו.



2. אחיזת עיניים

סקרים הם כלי בעייתי. מצד אחד יש בהם כדי ללמד על הלכי רוח. מצד שני, יש בהם כר נרחב למניפולציות, הן בניסוח השאלות והן בניתוח התשובות. שמעון פרס, מהקורבנות הגדולים של הסקרים, השווה אותם לבושם. "אפשר להריח, אבל לא כדאי לשתות".



ביום שישי שעבר הקדיש "ידיעות אחרונות" את מוסף השבת שלו לציון 50 שנה למלחמת ששת הימים. ארבעה מעמודי המוסף הוקדשו לסקר נרחב, שבדק מה חושב הציבור הישראלי על ירושלים, על יהודה ושומרון, על הסיכוי להסדר מדיני ועל מה שצריך להיות כלול בהסדר כזה. חובבי סקרים כמוני התענגו על המספרים והעמודות, אבל האמת צריכה להיאמר: כמעט כל סקר שמפורסם אצלנו ובודק את תפיסות הציבור ביחס להסדר מדיני ובעיקר לפתרון שתי המדינות, יש בבסיסו שקר ומניפולציה.



למה? משום שכמעט באף אחד מהסקרים הללו לא מסבירים באמת לנשאלים מה משמעות הקמתה של מדינה פלסטינית, וכמעט בכל הסקרים הללו מקפידים לא לשאול את השאלות הרלוונטיות לסוגיה. אפשר לשאול "האם אתה מוכן להקמת מדינה פלסטינית" או "האם אתה מוכן לפינוי כזה או אחר של התנחלויות", אבל ישנה שאלה אחת שבלעדיה התשובה לשאלות הקודמות הופכת חסרת ערך: האם אתה מוכן להעביר לריבונות פלסטינית את הר הבית/ הכותל המערבי/העיר העתיקה או את חלקם?.



למה זו השאלה הכי חשובה? כי אין שום פלסטיני שיהיה מוכן לחתום איתנו על הסכם שמשאיר את כל הנכסים הללו אצלנו, ולא היה עד היום שום מתווה מדיני שהותיר אותם בשליטתנו. ומשכך, כל סקר שלא בודק לעומק את הנקודה הזו, איננו אלא אחיזת עיניים שמטרתה להראות שהציבור הישראלי היה חותם מזמן על הסכם שלום, אלמלא ממשלת ישראל הייתה מפריעה לו. לפני שבועיים, לדוגמה, ערך ערוץ 2 סקר שבדק "האם אתה בעד הסכם שלום, המבוסס על פתרון שתי המדינות על בסיס קווי 67', עם חילופי שטחים ושמירה על גושי ההתנחלות הגדולים". 47% היו בעד, 39% נגד. אבל בשאלה לא צוין שהסכם שתי המדינות הזה כולל בהכרח ויתורים בעיר העתיקה בירושלים.

ללא ויתור בהר הבית לא יהיה כל הסכם. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90



ב"ידיעות אחרונות" דווקא נבדקה הסוגיה הזו, והתשובה בעניינה הייתה חד־משמעית. 46% מהנשאלים השיבו ש"אין להסכים לשום ויתור, ירושלים צריכה להישאר מאוחדת בריבונות ישראלית". 32% אמרו שיהיו מוכנים לוותר על השכונות הערביות במזרח העיר, "אך הר הבית והעיר העתיקה חייבים להישאר תחת ריבונות ישראל". ומכיוון שכאמור אין פלסטיני שיוותר על העיר העתיקה ועל הר הבית, אפשר לומר ש־78% מתנגדים לכל הסכם שתי מדינות שנמצא או היה על השולחן.



אגב, סקר מקביל שנערך ב"ישראל היום" הניב מספרים מעט שונים, אבל שורה תחתונה עקרונית דומה. שני שלישים מהציבור מתנגדים להסדר מדיני "בתמורה לריבונות חלקית של הפלסטינים בעיר העתיקה". זהו. כל ההצעות המדיניות שהונחו על השולחן עד היום דרשו מאיתנו ויתורים כאלה או אחרים בעיר העתיקה בירושלים. רוב גדול של הציבור מתנגד לוויתורים כאלה. מכאן שכל השיח על תמיכה רחבה בפתרון שתי המדינות איננו אלא פתפותי ביצים. ירושלים היא הבסיס לכל דיון, וכל סקר שלא מכניס אותה לשאלות, מעיד על עורכיו לא פחות ממה שהוא מעיד על הנסקרים.



יותר משהיה מעניין לקרוא את תוצאות הסקר ב"ידיעות", היה מעניין לקרוא את הפליק פלאקים שעשה סבר פלוצקר, שבטור סמוך ניתח את הממצאים. פלוצקר קרא את המספרים והבין מהם את ההפך ממה שהם לימדו. "להסדר לפי מתווה של ברק־קלינטון־שרון־בוש־אולמרט־לבני יש איפוא רוב ישראלי מוצק", כתב. איך יש רוב כשאף אחד מהמתווים לא משאיר בידינו את הריבונות בעיר העתיקה כולה, ו־78% מתנגדים לוויתור על הריבונות הזו? לא ממש ברור.



כך או כך, בסקר הזה היו עוד כמה שאלות מעניינות. עורכי הסקר, שניסו לשכנע שאין לנו מה לחפש ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, בדקו כמה ישראלים ביקרו באזורים הללו. התוצאות לימדו ש־38% לא ביקרו מעולם ביו"ש, 65% לא ביקרו מעולם בשכונות הערביות במזרח ירושלים, 62% לא ביקרו אף פעם בקריית ארבע או בחברון ו־85% לא שקלו לאחרונה לעבור להתגורר ביו"ש.



פלוצקר הוסיף למספרים האלה גם פרשנות מרתקת: "על עתיד השטחים הציבור כבר הצביע ברגליים... רגלם של 74% מהישראלים לא דרכה מעולם, או דרכה פעם אחת בלבד שלא במסגרת עבודה/צבא באזורים שמחוץ לקו הירוק... שני דורות לאחר כניסת צה"ל אליהם, השטחים הם עבור רובנו ארץ רחוקה ולא מושכת. רק פחות מ־4% מיהודי ישראל שוקלים בחיוב לעבור להתגורר ביהודה ושומרון".



זה היה אחד הקטעים ההזויים שראיתי. כי מה בדיוק מלמדת העובדה שכמעט שני שלישים מהישראלים לא ביקרו בקריית ארבע? למה שיגיע לקריית ארבע מישהו שאין לו שם בת דודה? בינינו, אם אמא של חבר שלי לא הייתה הולכת לעולמה ואני לא הייתי צריך לנחם אותו, ספק גדול אם כף רגלי הייתה דורכת אי פעם בנס ציונה. לא כי יש לי משהו נגד נס ציונה. כי אין לי מה לחפש שם.



אני מוכן להתערב שאם "ידיעות" יערוך סקר בעניין, הוא יגלה שמעט מאוד ישראלים ביקרו בחייהם גם בשלומי או בכרמיאל. ומה זה אומר? שמדובר ביישובים מיותרים? שכדאי לתת אותם לפלסטינים? ואולי אפשר לסגור גם את "ידיעות אחרונות" בעצמו, שהרי, בינינו, כמה אנשים כבר ביקרו שם במהלך חייהם? ואם המדד לשאלה כמה אנחנו צריכים יישוב כזה או אחר נקבע לפי מספר האנשים שמבקרים בו, אפשר לסגור את ראש העין כבר היום, שלא לדבר על ג'סר א־זרקא או על רהט.



והנה עוד נתון מהחלק המשעשע בסקר הזה. "לפי הסקר", מסביר פלוצקר, "כ־35% מהמתנחלים ביו"ש יהיו מוכנים, תמורת פיצוי הולם, לעזוב את מקום מגוריהם הנוכחי ולעבור מרצונם לישראל... לא בשורה למפעל ההתנחלות". הנה, פלוצקר, אני זורק לך רעיון: נסה להציע "פיצוי הולם" לתושבי נתניה ותבדוק כמה מהם מוכנים לעזוב. מה אפשר להבין מהתוצאות הללו? כמה עניינים. העניין הראשון, שרוב גדול של תושבי יו"ש לא יהיו מוכנים לעזוב גם תמורת פיצוי כספי, וזו דווקא, בניגוד למה שמספר פלוצקר, בשורה טובה מאוד למפעל ההתנחלות.



העניין השני הוא שביו"ש - ממש כמו בתל אביב - יש אנשים שלא נמצאים שם מתוך רצון להיאחז בחבלי הארץ ההיסטוריים שלנו, אלא סתם כי נעים להם לגור שם או זול להם לגור שם או כיף להם עם השכנים. העניין השלישי, שכמו שכירורג מבין בניתוחים, וסוחר מכוניות רואה בכל מכונית בכביש פוטנציאל לעסקה, כך פרשן כלכלי כמו סבר פלוצקר רואה בכל עניין קודם כל סיפור של כסף. ערכים אחרים? ביטחון? התיישבות? זכות היסטורית? נו באמת, אין דבר שאין לו מחיר.



ועוד הערה אחרונה לסקר הזה. השאלה הכי מצחיקה בו בדקה "למי המדינה דואגת יותר מבחינת פיתוח תשתיות והשקעה בחינוך. לישראלים המתגוררים ביו"ש או לתושבי הפריפריה ושכונות המצוקה?". עזבו את מה שאתם חושבים בסוגיה הפוליטית־מדינית. בואו נתמקד במתודולוגיה של הסקר. הרי השאלה הזו היא שאלה שהתשובה עליה עובדתית. יש טבלאות, יש מספרים, יש סכומים, אפשר לבדוק. או שמשקיעים יותר ביו"ש או שמשקיעים יותר בפריפריה.



נכון, גם אחרי המספרים יש הרבה מקום לפרשנויות ולמניפולציות, אבל בסופו של דבר לשאול היכן המדינה משקיעה יותר זה כמו לשאול איזה מכונית עולה יותר? זו לא שאלה של השקפה. וכ־39% מהנשאלים חושבים שההשקעה בתושבי יו"ש גדולה יותר, כשאיש מהם לא באמת בדק את העניין בפרוטוקולים של ועדת הכספים לפני שהשיב לסוקר, זה מלמד בעיקר דבר אחד - שעבודת תועמלנות רבת שנים, מהסוג של מה שעשה כאן פלוצקר, ופמפום בלתי פוסק של נרטיב, שלפיו ההתנחלויות אחראיות לכל צרות העולם, עושים את שלהם.



 



kalman.liebskind@maariv.co.il