1. הכתבה שלפניכם נכתבה ופורסמה לפני 49 שנים בשבועון "העולם הזה", גיליון מספר 1,617, מתאריך 28.8.1968. בזבזתי שעות ארוכות כדי למצוא אותה, על מנת לשנות ולו במקצת את דעתם של אלו שעבורם מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלסטיני, הוא רק אויב מתועב, אכזר, שונא, שאסור להקריא את שירתו, שלזמרים אסור לשיר את שיריו, ושאלוהים ישמור אם איזה מורה יעז ללמד, לנתח ולנסות להסביר לתלמידיו מדוע הפך דרוויש ממשורר ישראלי פלסטיני למשורר הלאומי הפלסטיני - בלי ישראלי. הנה הכתבה במלואה:

"נסעתי לפסטיבל הנוער הבינלאומי שאורגן על ידי המחנה הפרו–קומוניסטי בסופיה בירת בולגריה. היה זה קונגרס מגוון למדי, מלבד הארגונים הקומוניסטיים של ארצות רבות היו שם גם משלחות שמאלניות ורדיקליות אחרות: ארגון הסטודנטים הגרמני של דוטשקה הסד"ס, הנוער הסוציאל־דמוקרטי הנורווגי ורבים אחרים.

"בישראל ארגנה רק"ח את המשלחת - לאחר שנאסרה ההשתתפות של כל תנועת נוער המזדהה עם מלחמת ששת הימים. ברגע האחרון לא באו גם ארגונים שמאלניים אחרים. כך שהמשלחת מנתה 74 איש בסך הכל, ביניהם אני, עיתונאי בלתי מפלגתי שבא לכסות כיסוי אובייקטיבי את האירוע מטעם ‘העולם הזה'.



הכתבה על המשלחת לבולגריה ב"עולם הזה". צילום: נתן זהבי

"בישראל נחשבים אנשי רק"ח לאנטי־ישראלים קיצונים. הם זוכים ליחס של בוז על גישתם נגד עצם מלחמת ששת הימים ועל זה שהם מצדדים תמיד בגרסה הערבית, בכל סכסוך וסכסוך.

"רק"ח הייתה מאוד מעוניינת להשתתף בקונגרס וזאת משתי סיבות: א. משום שהיא רצתה להיות הנציגה המוכרת של ישראל בעיני הקומוניסטים של מוסקבה. ב. משום שהיא פועלת בכל כוחה שבמחנה הקומוניסטי יידעו שקיימת - כפי שהתבטאו אנשי רק"ח - ‘ישראל אחרת'.

"הפלגנו מחיפה ליוון באונייה ונוס. מנמל פיראוס ועד לגבול הבולגרי נסענו כ–24 שעות באוטובוס המלווה על ידי המשטרה והבולשת המקומית, המסרבות לתת לנו להתעכב בארצם. כשהגענו לסופיה, לאחר קבלת פנים נלהבת לאורך כל הדרך, התחילו התקריות. תקריות שהפכו, הודות לצחוק הגורל, דווקא את אנשי רק"ח למגיני כבודה של ישראל.

"בעצם, אירעו שתי התקריות העיקריות ביום הראשון לפסטיבל - ואחר כך היה פחות או יותר שקט. אבל הן היו אופייניות לבעיות שבהן נתקלה המשלחת הישראלית, פשוט משום שבאה מישראל לאחר מלחמת ששת הימים.

"לפני שכל המשלחות התארגנו למצעד הפתיחה החגיגי לאורך רחובות סופיה, היה על הישראלים ועל דגלם לחלוף על פני כמה קבוצות אחרות - ביניהן המשלחת מלבנון. תחילה, עברו על פני העיראקים והירדנים - רובם קומוניסטים. למרבית התדהמה נשמעו מחיאות כפיים מקרב משלחות אלו. כשעברנו על פני המשלחת הלבנונית, סובבו חבריה את גבם לצועדים, הורידו את דגלי לבנון עד לאדמה לאות בוז, חלק מהם אף השמיע קריאות שטנה בערבית. המשלחת הישראלית לא הגיבה. להפך: שרה ‘הבאנו שלום עליכם' - בעברית ובערבית.

"התקרית השנייה אירעה באצטדיון בסופיה, במרחק מטרים ספורים ממקום מושבו של ראש ממשלת בולגריה טודור ז'יבקוב, שישב כשמסביבו כל הפמליה הרשמית. שעה שהגיע למקום דגל ישראל, אשר נישא כל הזמן לפני המשלחת העונדת את סמל המנורה של המדינה - פרצו לפתע מהיציע קריאות ושאגות אימים. הייתה זו קבוצה גדולה של ערבים, חברי מפלגת הבעת הסורית, שסירבו קודם לכן לצעוד במצעד אחד עם הישראלים. ‘פלסטין ערבית!', צעקו הבעתיסטים, ‘הלאה איסראיל!'. כמה מהם הוסיפו תוקף למחאה שלהם בעזרת תנועה מזרחית גסה. הרק"חיסטים הוסיפו לשיר ‘הבאנו שלום עליכם' ועברו מעברית לערבית כדי שאנשי הבעת הסורים יבינו".

חברי המשלחת מוחמד דרוויש (מימין) ומחמוד מיעארי (משמאל). צילום: נתן זהבי

2. תקשיבי, גברת שרת התרבות מירי רגב. מה שעוד אירע בהמשך היה תקיפה מילולית חריפה שכמעט גלשה לאלימות פיזית נגד חברי המשלחת הישראלית, ובעיקר נגד המשוררים סמיח אל־קאסם ומחמוד דרוויש, בשל העובדה שהסכימו ללכת במשלחת ישראלית עם סמל המנורה ודגל ישראל. לפחות במקרה אחד נאלצנו לסוכך עליהם בגופנו מפני התוקפים.

בפגישות עם אנשי רוח ועיתונאים ערבים הזימו השניים את השמועות כאילו לא מאפשרים להם לפרסם בישראל את שיריהם, וכי הם יושבים רוב הזמן בבית סוהר. הם אף אמרו ללא מורא שיש לעם היהודי זכות הגדרה עצמית בפלסטין וכי "ישראל היא עובדה קיימת". כמו היום, גם אז היו גורמים בממשל הישראלי של המפא"יניקים האדומים גאונים כמוך וכמו כמה מחברייך, גברתי השרה. הגאונים האלו החליטו שצריך להחרים את ספרי השירה של דרוויש ואל־קאסם ולא לאפשר לצרף אותם לפסטיבל בבולגריה. אנשי השב"כ של אז החליטו שדרוויש ואל־קאסם ישהו במעצר בית במשך תקופה ארוכה, וזו אחת הסיבות שבגינן החליט דרוויש לעזוב את ארצו ולעבור לחיות חיים חופשיים, בגלות שבה לא הוגבלה תנועתו ולא החרימו את ספריו.

בערב לכבוד שני המשוררים, שבו הם הקריאו משיריהם, השתתף גם העיתונאי המצרי הידוע לוטפי אל־חולי, בעל טור קבוע בעיתון "אל־אהראם" ואחד מיועציו של נשיא מצרים באותם ימים, גמאל עבד אל–נאצר, שבנאום מפתיע אמר דברים שהיוו אז סנסציה, הנה הציטוט: "אני מוכרח לציין שמי שאינו מכיר בישראל כעובדה קיימת אינו רואה את העובדות, הכוחות המתקדמים בישראל עומדים בשורה הראשונה במאבק לקדמה במרחב".

המשלחת לפסטיבל הנוער בסופיה. צילום: נתן זהבי

אם תרצי ללמוד קצת, גברת רגב, על דרוויש, הייתי מציע לך לזמן לפגישה את עו"ד דוד גרינברג, בנו של המשורר אורי צבי גרינברג, וגם לבדוק עם אנשי אקדמיה מהמגזר הימני העוסקים בשירה. כך אולי תביני קצת לעומק ששירה זה לא רק מרגול ואייל גולן. מעניין, גברת רגב, איך היית מתייחסת לשורה ארוכה של אלופים ורמטכ"לים שהיו נוהגים לשיר בערבי חברה ובאירועים רשמיים למחצה את הלהיט שמתאים לגרופים שלך מהפמיליה, להבה וחתולי הצל - השיר "סירסנוך, יא מוחמד". האם היית קמה ועוזבת את האירוע?

להשכלתך הכללית, גברתי שרת התרבות, השיר של דרוויש שהשמיעה השחקנית–זמרת מירה עווד בטקס שבו קיבלה את פרס אקו"ם ושבגללו נטשת את האירוע בצורה הפגנתית, הוא שיר ששמו "חשוב על זולתך". מאחר שלא שמעת אותו, הנה התרגום העברי של השיר:

כשאתה מכין את ארוחת הבוקר שלך, חשוב על זולתך
(אל תשכח את מזון היונים)
כשאתה מנהל את מלחמותיך, חשוב על זולתך
(אל תשכח את שוחרי השלום)
כשאתה משלם את חשבון המים, חשוב על זולתך
(אל תשכח את מי שיונק מי עננים)
כשאתה שב אל הבית, ביתך, חשוב על זולתך
(אל תשכח את עם האוהלים)
כשאתה ישן ומונה את הכוכבים, חשוב על זולתך
(יש מי שאינו מוצא מקום לשינה)
כשאתה נותן דרור לנפשך בהשאלות, חשוב על זולתך
(חשוב על אלו שאיבדו זכותם למילים)
כשאתה מהרהר באחרים הרחוקים, חשוב על עצמך
(אמור: הלוואי הייתי נר בחשיכה)