יש משפט אמריקאי מוכר שאומר שלפעמים אתה צריך להיזהר ממה שאתה מייחל לו. דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב, עשה בדיוק מה שישראל מייחלת לו, כשהכריז שחמאס הוא ארגון טרור, כמו חיזבאללה ודאעש. זה כמובן נכון, אבל המשמעות היא שמי שיש לו הסדרים עם חמאס, נניח ממשלת נתניהו, משול למי שעושה עסקים עם דאעש. ואם ארה"ב פועלת להשמדת הארגון, מה זה אומר על ישראל?

מי שנותנים לזה את הביטוי המוחשי ביותר הם הוריו הנחושים של סגן הדר גולדין ז"ל, שטוענים שממשלת ישראל הנוכחית "מפנקת" ומחזקת את חמאס, במקום להתעמת איתו. לאה גולדין, שהותקפה בכנסת לפני חודשיים על ידי כלבי השמירה של נתניהו, דיברה השבוע בכנס מיוחד של השדולה להחזרת החיילים הנעדרים.

"מעולם לא דרשנו מהממשלה לנתק את החשמל בעזה", אמרה. "אנחנו דורשים מהממשלה ללחוץ את חמאס, אנו דורשים מהממשלה ליישם את החלטות הקבינט שקובעות שיש לבחון כל מחווה הומניטרית כלפי עזה, גם בהיבט של קידום החזרתם של הדר ואורון. לממשלה ולראש הממשלה יש סל כלים מאוד מגוון להפעלת לחץ על חמאס. השרים החברים בקבינט לא יכולים לשקול אף שיקול הומניטרי כלפי עזה, כל עוד הדר ואורון מוחזקים שם חטופים בידי אויבי מדינת ישראל... בסוגיה זו לא מדובר רק בחוסר עשייה של הממשלה, אלא בטמינת ראש ובהפקרת חיילים שנשלחו לקרב".



במילים אחרות, ישראל נמנעה מהפעלת צעדי לחץ מפרי איזון כשזה קשור לחיילים, אבל כשאבו מאזן מבקש לכופף את ידו של ארגון הטרור ישראל מצטרפת בשמחה. השאלה היא מהו בדיוק האינטרס הישראלי, ויותר מזה, השאלה היא מה בדיוק ישראל רוצה.

אם היעד הוא הפלת שלטון חמאס, דרושה תוכנית מגובשת, יוזמה, מהלך מורכב, מדיני, ביטחוני והומניטרי. אולם כפי שקורה בסוגיית התהליך המדיני, הבעיה היא שישראל לא החליטה מה היא רוצה. היא יודעת טוב מאוד מה היא לא רוצה: היא לא רוצה עימות, היא לא רוצה טילים על הדרום, היא לא רוצה לכבוש את עזה, היא לא רוצה להכיר בעזה כיֵשות מדינית נפרדת, והיא לא רוצה משבר הומניטרי.

זה בדיוק מה שראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בחתימה על הסכם הפיוס עם טורקיה שנערך לפני קרוב לשנה. "ההסכם מאפשר טיפול בנושאים הומניטריים בעזה, בכפוף לשיקולי הביטחון של ישראל. כשאין מספיק חשמל מתעוררות בעיות של סניטציה, שיוצרות מגיפות שלא נעצרות בגדר הגבול... התייבשות עזה תפגע גם במי התהום של ישראל ותזהם אותם, ולכן יש אינטרס ישראלי לטפל גם בזה".

עמוס גלעד, לשעבר ראש האגף המדיני־ ביטחוני במשרד הביטחון ואחד האישים הישרים והחדים במערכת, הסביר שכאשר הביוב בעזה יתפרק, תושבי אשקלון לא יוכלו ללכת לים. פשוט וכואב. ולא רק זה, יש כאן עניין אנושי מובהק. בלי קשר למה שזה יעשה לישראל, האם המדינה רוצה בסבל נרחב של האוכלוסייה האזרחית ברצועה? האם תושבי עזה הנמצאים תחת משטר טרור ודיכוי יכולים להסתדר בגיהינום של הרצועה באוגוסט, עם שלוש שעות חשמל או פחות?

"מי ישלם", שואלים השרים הישראלים. אבו מאזן לא מוכן לשלם את כל החשבון והוא דוחק את ישראל להכריע בשאלה האם לשלם את חשבון החשמל של ארגון טרור ציני, שלא מוכן להסיט שקל אחד מתעשיית המנהרות והטילים לצורכי האוכלוסייה שלו ושמאשים במחדליו את ישראל. הקבינט נתן תשובה ברורה: לא נשלם. זה צודק, אבל האם זה חכם? כי זיהום הים התיכון או חלילה התפרצות אלימה מעזה יעלו יותר, הרבה יותר. מכת החשמל כתובה על הקיר, קוראים לזה אסון אנושי. התמונות יהיו קשות. התוצאות לא ברורות.



להעיר את המחאה

ארגון גישה, שהתפרסם בעיקר בזכות חשיפת האיסור על הכנסת כוסברה לרצועת עזה לפני כמה שנים, יזם והוביל פנייה משפטית. שורה של ארגוני חברה אזרחיים - עדאלה, המוקד להגנת הפרט, האגודה לזכויות האזרח בישראל, רופאים לזכויות אדם, זזים, במקום, יש דין, אמנסטי אינטרנשיונל, בצלם, שוברים שתיקה, חקל, עקבות, עיר עמים, שלום עכשיו ורבנים לזכויות אדם - פנו ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בדרישה כי ינחה את חברי הקבינט לבטל את ההחלטה לצמצם את אספקת החשמל לתושבי רצועת עזה.

בהודעה שהוציאה קואליציית הארגונים נכתב: "בפנייה ליועמ"ש מדגישים הארגונים כי החלטת הקבינט אינה חוקית על פי הדין הישראלי והבינלאומי: ב־2008 קבע בית המשפט העליון בבג"ץ אלבסיוני רף נמוך ומינימלי של חובות שיש לישראל כלפי תושבי עזה, חובות הנובעות ממידת שליטתה של ישראל במעברים בינה לבין הרצועה, ולנוכח מצב הלחימה בין ישראל ובין חמאס. בהתייחסו לנושא החשמל, קבע בית משפט העליון כי בעקבות עשרות שנות השלטון הצבאי הישראלי באזור 'נוצרה לעת הזו תלות כמעט מוחלטת של רצועת עזה באספקת החשמל בישראל' ופסק כי על ישראל לאפשר אספקה לעזה של המוצרים 'הדרושים לשם קיום הצרכים ההומניטריים החיוניים של האוכלוסייה האזרחית'.

"בזמן שחלף, תלותם של תושבי עזה באספקת החשמל מישראל לא פחתה, ולמרות הגידול באוכלוסייה ואף על פי שהצורך בחשמל הוכפל, לא הגדילה ישראל את נפח החשמל המזערי של 120 מגה ואט שהיא מוכרת לרצועה. בנוסף, ישראל ממשיכה לשלוט במעברים לרצועה ולהטיל מגבלות חמורות על תנועת אנשים, מוצרים וסחורות מהרצועה ואליה. 100% מהפריטים הנחוצים לתיקון, תחזוקה או פיתוח התשתיות ברצועה חייבים באישורה של ישראל. גם כיום, ישראל מגבילה מאוד, עד אוסרת, הכנסה לרצועה של ציוד שנועד לסייע לאוכלוסייה להתמודד עם המחסור הקבוע בחשמל, כמו גנרטורים וחלקי חילוף, מצברים ומכשירי פסק, משום שהיא מגדירה פריטים אלה כדו־שימושיים (פריטים אזרחיים שעלולים לשמש לצרכים צבאיים)".

עוד טוענים בגישה כי ישראל אחראית למצב: "אין ישראל יכולה לטעון כי היא ספּק ניטרלי הנענה לדרישה של לקוח. מתוקף השליטה הרבה שלה על נסיבות חייהם של תושבי עזה, ישראל אחראית לתקינות החיים של תושביה וזאת מכוח היותה עדיין כוח כובש ברצועה. עליה גם האחריות למצוא פתרונות כיצד להמשיך לספק את מלוא החשמל וגם לדאוג לקדם את הגדלת כמות החשמל הנחוצה לחיים מודרניים תקינים של תושבי עזה, שמסיהם נגבים ונאספים בידי ישראל".

אולם במערכת הביטחון מעדיפים לקחת את הסיכון מאשר להחליש את אבו מאזן. ההערכות הן שדווקא המצוקה, שכרגע מתפרשת כמחדל של חמאס, עשויה להעיר מחדש את המחאות שהיו בעזה בחורף נגד השלטון. הבעיה היא שאם חמאס יהיה במצוקה אמיתית, הוא עלול להוביל לעימות צבאי מול ישראל. אם ישראל רוצה להביא לנפילתו, היא צריכה להחליט מה קו המדיניות שלה, בלי זה מדובר רק בסבל אנושי, ללא כל תועלת ובמהלך שיגביר את השנאה בעזה, יעורר את העולם נגדנו ויסתיים בבלגן מיותר. הורדת השאלטר של החשמל היא לא מדיניות אלא רק אמצעי. בלי יעד ישראל פועלת מתוך גחמות ותוך תזזית בין הכוחות הפוליטיים המתנגשים בתוכה, בדיוק כפי שאירע בתוכנית הפיתוח של קלקיליה, שקלקלה שוב את אחדות השורות בימין.

הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2
tguvot@maariv.co.il