עם קום המדינה מנתה אוכלוסיית ישראל כ-806 אלף אזרחים. 69 שנים מאוחר יותר ישראל מונה 8.5 מיליון נפש. מספר חברי הכנסת - 120 - נותר על כנו. אם בעבר חבר כנסת אחת שירת כ-617,6 איש, הרי שכיום, בחיתוך גס, יש לנו חבר כנסת אחד על כל 70 אלף איש. אם נתבונן במדינות בעלות משטר פרלמנטרי, נבחין כי ישראל בדרך כלל יוצאת דופן לרעה במידת הייצוגיות בבית המחוקקים. לצורך ההשוואה, באנגליה אפשר למצוא חבר פרלמנט אחד לכל 12 אלף אזרחים, בגרמניה - אחד ל-11,571, בבלגיה - אחד לכ-55 אלף, באיטליה - אחד ל-65,608, בשוודיה - אחד ל-29 אלף וביוון אפשר למצוא חבר פרלמנט אחד לכל 36,666 אזרחים.

בתקופת קום המדינה היה היגיון רב במספר 120. לקראת היווסדה של המועצה המכוננת נוהלו ויכוחים על מספר הנציגים הרצוי בה. ד"ר זרח ורהפטיג, יו"ר ועדת החוקה במועצת המדינה הזמנית, הציע בסופו של דבר את המספר 120, שהיה לא רחוק מהמספר שדובר עליו ואף היווה סממן למורשת ולרציפות היסטוריות: בתקופת עזרא ונחמיה מנתה כנסת ישראל, כך על פי חלק מהמקורות, 120 חברים.

גם אם המספר נחשב בזמנו גבוה ביחס לאוכלוסייה, הוא שיקף את הרוח הדמוקרטית והייצוגית שניחנו בה ראשוני המחוקקים. בראותם את קיבוץ הגלויות המתרחש לנגד עיניהם הבינו כי מתן ייצוג לכמה שיותר קולות יש בו כדי לחזק את הלגיטימציה של בית הנבחרים החדש בקרב העם ולבסס את הדמוקרטיה הצעירה.



מלבד הפן הייצוגי החשוב והזמינות המועטה של חברי הכנסת להיענות לקשר ולשירות ציבור בוחריהם, קיימות סיבות נוספות שבעטיין חשוב להגדיל את מספר חברי הכנסת. ראשית, בכנסת קיימות 20 ועדות ועוד מספר רב של ועדות משנה, שבהן מתבצעת עיקר עבודת הכנסת המהותית. אם ניקח בחשבון שבממשלה ה־34 קיימים 20 שרים ועשרה סגני שרים, הרי שלרשות הוועדות עומדים 93 חברי כנסת בלבד (בקיזוז השר משה כחלון, השר נפתלי בנט וסגן השר משולם נהרי, שהתפטרו מהכנסת בעקבות החוק הנורווגי ואפשרו את כניסתם של שלושה חברי כנסת נוספים).


ישנם חברי כנסת שחברים בחמש, שש ושבע ועדות בו זמנית (איציק שמולי ובצלאל סמוטריץ’, לדוגמה), וכן נוטלים חלק בשדולות רבות. מצב זה אינו מאפשר עבודה מקצועית והתמחות כפי שנדרשות בוועדות.

השלכה נוספת שיש למספר חברי הכנסת המועט קשורה להיחלשות ההולכת וגדלה של עבודת הפיקוח של הכנסת על הממשלה. ולבסוף, חשוב להצביע על התחרות הלא בריאה שמייצר מספר המקומות המוגבל. תחרות שמובילה פעמים רבות להתגברותם של הקולות הצורמים והפופוליסטיים על קולותיהם של נציגים ראויים ושקולים וליתרונו המובנה של מי ששולט במנגנונים מסואבים שקל לנהלם בקבוצות קטנות על פני נציגים חדשים ורעננים.

הוספה של חברי כנסת כרוכה בהוצאה תקציבית, ולכן עלולה לעורר התנגדויות. אפשרות לקיצוץ בשכרם של חברי הכנסת ובמספר עוזריהם ראויה שתישקל. מכל מקום, בתור התחלה דרוש לנו דיון ציבורי מעמיק בסוגיה.