הפעם האחרונה שבה כעסתי כל כך על אחת מאותן רשימות או משימות שהן סוג של סלקציה לחיים ולמוות - מטפורית כמובן אך לא רק - שהפציעו על קו האופק הרדוד של העיתונות בעולמנו התרבותי ומהבהבות מאז כמו רובע החלונות האדומים באמסטרדם, הייתה כאשר נתקלתי בספר בעל השם התובעני "5,000 מקומות שעליך לבקר בהם לפני מותך".

אף אחד, כנראה גם לא ריצ'רד ברנסון וג'ף בזוס, אינו יכול לעמוד באתגר הסוטה הזה, קל וחומר אנשים בשר ודם המשתכרים למחייתם בסגנון הישן: בעבודה של 70–60 שעות בשבוע וחופשה אחת של שבועיים בשנה. לא רק כסף לאתגר המופרע הזה - הכורך שעטה סילונית מקצה העולם ועד קצהו, כולל כל העצירות המקובלות בדרך ולא בדרך - אין לנו, גם זמן לצערי מתברר שאינו עומד לרשותנו.



בשבוע שעבר נדרשתי לתופעת מותם של המגדירים את עולמנו התרבותי ומותירים אותנו יתומים כמו עם הספר והזמר הנמסרים לאימוץ, וכבר אז היה ברור שמעטים מאיתנו זוכים למצות את זמנם המשוער בין החיים. אפילו מזליסט כמו אנתוני בורדיין, המדלג בין פסגות קולינריות בשירות CNN, נראה לאחרונה כמי שהזקנה קפצה עליו, עיניו כבויות ועייפות והוא אינו מצליח לגייס את הפאתוס הדרוש לקדם עונה חדשה של תוכניתו "Parts Unknown".

חלק מחיי הקודמים הסתובבתי בחברתם של ממוזלים כאלה, מתחבא מאחורי הלפטופ כאילו היה המגן של וונדרוומן ומגלם את האנתרופולוג הסקרן בשליחות קוראיו. משבוע של טיסות לתאילנד, וייטנאם וקמבודיה, שהיה אתגר גופני וקולינרי שאינו פחות מ"אפוקליפסה עכשיו", ועד התרוצצות בין בודפשט, בוקרשט ומוסקבה. מהופעה של אריק קלפטון במדיסון סקוור גרדן בניו יורק ללינרד סקינרד בלונדון בסופשבוע אחד. סיציליה, נורמנדי ופרובנס בשבוע כל אחת, בעקבות המינגוויי באירופה בשבוע אחר, ו–18 כוכבי מישלן באזור ליון בשלושה ימים. מה שנקרא חוויות שאינני מצטער עליהן, בחברת מי שהיו חברי הטובים, אך הן הפכו למרתונים מפרכים שהותירו אותי כתוש פיזית, עם מעיים מחוררים ואולקוס ומיגרנות לייצוא.

יש מי שטובים במשימות הללו. רוב אוכלוסיית העולם נועדה למות היכן שנולדה ולא להתרחק מדי משולחנן של סבתא ואמא, וזה בסדר. עד שמגיע מישהו שרוצה לעשות כסף על גבכם השחוח ועושה רשימה שבחיים לא תשלימו וחלילה תמותו תוך כדי ניסיון לעשות זאת.

בשנות ה–90 המהוללות היה זה מדריך "זאגאט" למסעדות ניו יורק במהדורתו השנתית, שהיה המרתון הפרטי שלי. לא אומר אמת אם אטען שהיו שנים שבהן הצלחתי לאכול בכל 50 המסעדות המככבות בו, אבל עד מהדורתו הנוכחית אני יכול להעיד בניקיון כפיים שהמאמץ המפרך שהשקעתי אז עומד לי עד היום, שכן לא התנפלתי על ניו יורק שנים ועדיין סעדתי בחצי מהמסעדות ברשימה השנתית. דומני שהייתה שנה אחת שבה הגעתי ל–45 מסעדות; אותה שנה שבה גרתי בסקרסדייל בשליחות "מעריב" (היו ימים כאלה), תקציב לא היה מכשול, מה שנייד אותי על פני 20 מדינות בשנה וכמעט 50 מסעדות בניו יורק, אבל השאיר אותי בדיכאון קליני כבד, קרע בסרעפת הממרר את חיי עד היום ואפילו מצאתי את עצמי דוהר בוקר מושלג אחד לבית חולים אזורי עם דוגמת צואה שחורה בחיקי כחיית מחמד, בניסיון להבין מדוע אני מדמם מהמעי.

מאז אינני סר יותר למרותן של רשימות מטומטמות וחסרות אחריות הנרקחות במערכות עיתונים בענייני רייטינג ושעשוע אינטלקטואלי נחות. כמו הרשימה שאני פטור מלעסוק בה, 196 הספרים האוויליים שהכינו ב"הארץ" שעלינו לקרוא בחיינו והתגלתה כאחת הנפיחות התרבותיות הגדולות בהיסטוריה של העיתונות, וזכתה לשמות מכוערים יותר מפי אחרים שסירבו לקנות את הפיקציה הנוראה. אני מכיר לפחות ארבעה עורכים לשעבר של "הארץ" שלא היו נותנים ידם לתעלול הזה, בעיקר מבחינת תוכנו הנחות מהתחת, אבל דבר אינו מה שהיה.

לפני 15 שנה ויותר ערכתי רשימה של 100 שירי הרוק הגדולים, והיא מלווה אותי עד היום כרגע של גאווה ועבודה קשה, בעיקר משום שהייתה מנומקת ומחושבת. אנשים מזכירים אותה עד היום ומספרים כיצד עזרה להם להכיר מוזיקה שלא נחשפו אליה קודם לכן. כמובן שהיו מי שמחו נגד הדרתה של פינק פלויד, אבל הכל היה ברוח טובה, מכיוון שרשימות כאלה צריך להכין באהבה ולא לסייג אותן כשירים שאתה חייב להאזין להם לפני מותך. הדבר האחרון שאתה רוצה לחשוב עליו לפני שגופך חולף דרך השמשה הקדמית בשיאה של תאונת דרכים קטלנית, הוא שיט, חבל שלא שתיתי 8V או לא קראתי "50 גוונים של בז'".

הייתם מצפים מעיתון רציני כמו ה"ניו יורק טיימס" הנאבק על הבכורה במסע הארוך להדחת דונלד טראמפ נגד ה"וושינגטון פוסט", לא ליפול למלכודות פתאים כמו "הארץ". והנה בשבוע שעבר הגדיל ה"טיימס" ועבר את "הארץ" בקרב על האיוולת: גם מבחינת המסגרת וגם מבחינת התוכן.

בפתיח מקושקש וחסר פשר והיגיון, קבעו מבקרי הקולנוע של ה"טיימס" מנולה דראגיס ואיי. או. סקוט בעזרת מבחר תמוה של גיבורי הענף, מקתרין ביגלו,
דרך רוברט פטינסון וגיירמו דל טורו ועד מישל וויליאמס, כי על פי חשבונם הרעוע חלפה כבר בערך שישית מהמאה ה–21 שהיא הזמן, ולא אחר, להכין רשימה של 25 הסרטים הגדולים עד עתה. על פי היגיון צולע זה יהיו ברשימת המאה כולה 150 סרטים גדולים ולא ה–100 המקובלים בדרך כלל, וזאת משום שגם ב"טיימס" הבינו שרשימה של 15 סרטים בערך היא סוג נכלולי במיוחד של בזבוז זמן. כמובן שהמחברים מיהרו להתגונן בכיפת הברזל שלפי הגיונה כמובן "כמעט כל אחד יסכים איתנו, אך כמו כן אנחנו משוכנעים שאלה מכם שלא יסכימו ידאגו שנדע זאת", הזמנה להתנצחות קולנועית.

כאמור, לא רק המסגרת של הרשימות המתריסות הללו מגונה מכל כיוון וסוג של אגו–טריפ של מחבריו והעיתון המפרסם אותה, גם התוכן היה במקרה של ה"טיימס" אחד המקוממים שבהם נתקלתי מאז הרשימה הראשונה בעיתון שקראתי בחיי, כולל "50 הגברים הסקסיים בעולם" של השבועון "People".

בעוונותי אין לי אלא להודות שמ–25 הסרטים שבהם בחר "טיימס" וגם מנמק כל אחד מהם בארכנות יתרה, צפיתי בשבעה בלבד, כולם אמריקאיים, שעה שהרשימה ברובה הייתה מורכבת מאלה המכונים גם כאן סרטים זרים. שבעה (!). לפני הדיון עצמו העמיד אותי ה"טיימס" בפינה עם הפנים לקיר או הורה לי לכתוב על הלוח בכיתה מאה פעמים "אני צ'חצ'ח תרבותי נחות", ונתן לי להרגיש כמישהו הכשיר אינטלקטואלית לצפות בסרטים של סטיבן סיגל, מל גיבסון
ודוויין ג'ונסון (מה שמעלה כמובן את השאלה הקשה מדוע נעדרה הגרסה הקולנועית החדשה של "משמר המפרץ"?).

זו אינה רשימה שיש לי התנגדות פנימית עזה לככב בה. כך אני מגדיר לרוב את עצמי כאשר אני נשאל. אבל הבעיה היא שכמה מהשבעה הם "בתול בן 40", אחר סוחט הדמעות "מיליון דולר בייבי" של הסניל קלינט איסטווד, וביניהם זוהר במלוא קשקושו "מינכן" המזעזע של סטיבן ספילברג, שגרם לפגיעה חמורה בבריאותם של סוכני מוסד זקנים ולהוצאת דיבתו של גוף המודיעין לתפקידים מיוחדים, בהציגו את חיסול מבצעי ומתכנני הטבח במינכן ואחרים שניצבו בדרך - שבוצע על ידי יחידת "כידון" - כאורגיה גסטרונומית נוסח "הזלילה הגדולה" שגם בה כולם מתים.

זה הסרט שגרם לגופים רציניים לתת בידי תקציב להציג את הגרסה התיעודית האמיתית של מה שהיה שם, כאשר החליטה גולדה מאיר על נקמה של אישה זקנה, וחילץ מראש הממשלה אריק שרון אור ירוק להניח לבכירי המוסד דאז להתראיין אצלנו. סרט המבוסס על אחד הספרים היותר מטומטמים על מבצעי המוסד שלידו ויקטור אוסטרובסקי הוא אדם שהאמת היא נר לרגליו.

"עד כמה שזה יישמע מוזר", כותבים המחברים, "יש קייס חזק לשטח מדוע 'מינכן' הוא אחד הסרטים הפחות מוערכים במאה ה–21". כמובן שאין קייס כזה. לא מבחינת העובדות, לא מבחינת ההפקה, השחקנים, התסריט והדילמה המוסרית כביכול שבה מטפל הסרט. ב"אי. טי" הייתה דילמה מוסרית מאתגרת יותר. אבל כשהם מתארים את מעברו של ספילברג מדינוזאורים בחלליות לסרטים "רציניים" כמו "רשימת שינדלר" ו"מצילים את טוראי ראיין", מסבירים המבקרים מדוע "לינקולן" ("הנפלא") ו"גשר המרגלים" ("הנהדר") נותרו בחוץ ואילו "מינכן" בפנים. ומדוע כן? "משום שהסרט הוא חלק מטרילוגיה מקרית שהיא מענה ל–11 בספטמבר. 'מינכן' הוא סרט שערורייתי, לא מובן דיו על אלימות, צדקנות ונקמה... הסרט פתלתל ומסתורי ותהיותיו המוסריות והאתיות מטלטלות את הצופה. היכן עובר הקו בין צדק לנקמה? האם יכול מוסר אנושי לשרוד את הקרב נגד פנאטיות? הו 'מינכן'".

אני מוכן להיהרג על חובתי להגן על העובדה ש"בתוך לואין דיוויס" אינו הסרט הטוב ביותר המאה של האחים כהן. ש"אני לא שם" של טוד היינז על בוב דילן, היה משעשע אבל לא גאוני. ש"מטען הכאב" אינו סרטה הטוב ביותר של קתרין ביגלו, וכי דניאל דיי לואיס טוב בהרבה ב"לינקולן" מאשר "זה ייגמר בדם". אבל אינך יכול לצאת ראש עם מי שהחליטו להטמין מוקש־מוח בתוך מחזור הדם שלך. מה שנקרא בעגה נוד–מוח. אף סרט עם הילרי סוונק אינו יכול להיות הטוב ביותר באף קטגוריה, ולא משנה כמה זמן תעשו לי ווטרבורדינג. מבחינת איסטווד, זה צעד אחד בלבד מלרייר על המצלמה ולשכנע את מורגן פרימן להצטרף אליו.

אני מכיר את האובססיה הניו יורקית לסרטים זרים, רצוי סיניים, המעידים על הפתיחות האינטלקטואלית, הרב–תרבותיות של הצופים בהם ושל חוסר ההירתעות שלהם ממטלת הכתוביות. אני אפילו מוכן להכיר בעובדה שסרטים אמריקאיים, כמעט כולם, אינם הצעקה האחרונה של הטבע וכי הרוב הגדול הם ג'אנק פוד שממנו מתעשרים רופאי שיניים. אבל הרשימה של ה"טיימס" אפילו אינה נהנית ממראית עין של אובייקטיביות. גם מי שאינו חובב גדול של סרטים זרים, רצוי מצ'צ'ניה, שמע לפחות, אם לא ראה, על הגדולים והחשובים ביניהם. אבל לא אלה הם המופיעים ברשימה של ה"טיימס". ניכר כי בתוך הימים הקשים של הכיסוי הצפוף של הבית הלבן המוציא את דיבת ה"טיימס" באמריקה שאינה ניו יורק, החליטו במערכת על ויץ שאפילו באוהיו מותר יהיה לצחוק על ראשי הביצה מניו יורק.

בעיקר ירוד הוא הדיון המוזמן בתגובות הקוראים, שבו מכים המבקרים על חטא ההשמטה והשכחה. כיצד בחרו ב"מיליון דולר בייבי" לפני "זודיאק" של פינצ'ר? וכיצד שכחו, כאילו, את סקורסזה, טרנטינו, אנדרסון, אינאריטו ואחרים. ותוך שהם מתפתלים עם ההיגיון הירוד שהנחה אותם, תוהים דראגיס וסקוט כיצד יצאה תחת ידיהם רשימה כה פלצנית שעילתה כה רעועה וחסרת ממש.

ובכן, זה מה שנותר מהעיתונות בימים אלה בנשיאות טראמפ. הפיגור השכלי זוחל ומידבק ומפיל חללים מכל צד. הנקמה הגדולה של טראמפ כבר יצאה לדרך: יריביו אינם חשים בה עדיין אבל החיידק הטורף טראמפ זולל את האינטליגנציה הנסוגה בשיניים לבנות. Believe Me.