בסוף חודש מאי הסתלק מאיתנו יובל דביר, אל”מ ולוחם שלום. כבר לפני שנים הבין דביר שהמדינה ששירת מרבית חייו בשדות הקרב איבדה את המצפן והמצפון. מדובר בעניין אישי בעייתי: אתה מקדיש את חייך ובעצם מסכן את חייך כמו גם חיי אחרים, ולפתע ככה, במהלך החיים, מתברר לך שהמדינה והערכים שעליהם גדלת ולחמת השתנו מקצה לקצה. לא צריך להתאמץ כדי להבין עד כמה העניין בעייתי להמון אנשים. כל איש מתמודד עם הנושא הזה על פי הקודים שלו.
אני לא יודע אם אצל יובל ההתמודדות כללה חרטה. מה שהיא כן כללה זו הכרה שכך זה לא יכול להימשך. לכן הוא עשה מה שעשה כל חייו. הוא פשוט התייצב ואמר: “מעכשיו אני החייל של כל אירוע שדורש לוחמים לשלום ושוברי שתיקה, אבל אעשה את זה בקצב ובדרך שלי”.
על הדרך שלו למדתי תוך כדי נסיעה בג’יפ בדרכי מבצעי סיירת שקד בירדן. הרעיון היה ליצור תיעוד טלוויזיוני, סוג של מערוף לוותיקים, משהו מעין “כך היינו” מפויס. תוך כדי נסיעה, אאוט אוף דה בלו, דביר אומר ליהודה מלמד יבדל”א, אל”מ (במיל’): צריך לפתוח את העניין ההוא באל־עריש במלחמת ששת הימים. גם מלמד הוא לוחם שלום שמסכים לשבור שתיקה, והם מספרים על מה שהובן לכאורה כרצח שבויים אבל בעצם התברר כמה שהיה חלק ממלחמה, שבה נורו מצרים חמושים, ועדיין הציק להם.
זו קצת לשון מכובסת, אבל יחסי הכוחות חרגו ממסורת הפייר פליי ביחידה שלנו, וזה מה שגרם לשניים לפתוח את התיק. ועוד סיבה: התוצאה הייתה 230:0. לטובתנו, כדי שלא יהיה מקום לטעות. הקטע הזה שודר בעבר בסרטי “רוח שקד” והקים מהומה רבתי. דיברתי עם יובל ויהודה. הם לא חזרו בהם במילה.
מאות אנשי ביטחון בכירים ואלופים רבים במיל’, שבנו בפועל את הביטחון של המדינה, מנהלים כיום את הקרב על המדינה שלהם תחת הכותרת “חוזרים לשפיות”, והתנאי הוא חזרה לגבולות 67’ עם הסדרים כאלו ואחרים. הם מנוצחים כמעט בכל החזיתות פרט לחזית ההיסטוריה. הרי מתישהו הדבר ששמו “מדיניות ממשלת ישראל” יושלך לפח האשפה של ההיסטוריה, שתדע גם להיפרע (בדיעבד וחבל) ממשתפי הפעולה של הממשלה הנוכחית.
מובן שלא כל איש ביטחון בכיר במיל’ סבור שמדובר בכשל טוטאלי. השבוע התראיין יאיר נווה, אלוף במיל’, והכה על חטא פינוי היישובים בצפון השומרון בזמן ההתנתקות. נווה, שהיה בעת הפינוי אלוף פיקוד המרכז, תומך בהחזרת תושבי חומש ושאנור לבתיהם. אני לא מבין כיצד יכול אדם מן היישוב להעלות על דעתו שאפשר לחזור ליישוב שפונה במהלך הגדול של חזרה לקווי 67’, אך את מגרון ועמונה אי אפשר “לשחרר”. אפילו הקמת בית המקדש בירושלים מצטיירת כאופציה מציאותית יותר. את הפסוקים האחרונים אני מקדיש ליובל דביר, שהיה פשוט בחור פשוט ולעניין, ואני בטוח שהוא היה מאשר כל מילה בהם.