1. הניסיון להפוך את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לעבריין ביטחוני בנוסח מרדכי ואנונו, מקומם אותי ואינו נותן מנוח. נקדים ונאמר: אולמרט הורשע בבית המשפט ומרצה את עונשו בבית הסוהר, אבל נראה שההתעמרות כלפיו עוברת כל גבול, עוד לפני הפרשה הביטחונית

לא ברור לי, למשל, מדוע לא ניתן היה לאפשר לראש ממשלת ישראל לשעבר להשתתף בהלווייתו של פקודו, ראש המוסד לשעבר מאיר דגן ז"ל, או לפחות לערוך ביקור תנחומים קצר בבית המשפחה. השבוע, בדיוק בדקה שבה הודיעו על כך שאולמרט פונה לבית חולים בעקבות התקף לב שעבר, הייתי נתון בשיחה אקראית עם אלמנתו של דגן. הבשורה הייתה קשה עליה, אולמרט היה עבורם הרבה יותר מראש ממשלה. כמו כן, לא ברור לי מדוע לא אפשרו לאולמרט להשתתף בהלווייתו של אברהם לבנת ("בונדי") ז"ל שהלך השבוע לעולמו. "בונדי" היה עבור אולמרט כמו אב שני. הוא מינה את אולמרט ליו"ר "תעבורה" בשעתו הקשה ועשה זאת באומץ רב. 

אבל כל אלה זניחים לעומת הניסיון להפוך את אולמרט ל"עבריין ביטחוני מסוכן". תרומתו לביטחון ישראל בתקופת כהונתו הקצרה יחסית הייתה עצומה. רוב הדברים ידועים ופורסמו בארץ או בפרסומים זרים, חלק אחר לא פורסם עדיין וחלקו לא יפורסם לעולם. במידה מסוימת, ראוי אולמרט לפרס ביטחון ישראל ולהוקרת העם והמדינה על אומץ, תעוזה, חזון וגיבוי לכל זרועות הביטחון, לצד מתן משאבים ותמיכה. באה החקירה החמורה ומחקה כמעט הכל. 



אומרים שניתן לקחת מבן אדם את כל אשר יש לו: את משרתו, את כספו ורכושו, את כבודו ואת חבריו, את חסכונותיו ואת משפחתו. דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו לעולם: את מה שכבר נתן. ואולמרט נתן. לכן נדרשת הייתה התנהגות הולמת יותר, מכובדת יותר, מהולה במעט חמלה. 

זכותו של אולמרט לכתוב ספר, כל ראש ממשלה עשה זאת בדרך כזו או אחרת. יש לו מה לומר, מה לשתף, מה לספר, ויש לו כנראה גם בטן מלאה על כמה גורמים. כשנכנס לכלא, ביקש להכניס לפטופ ונענה בשלילה, הוא כותב בכתב יד. חובתו וזכותו לכתוב, וחובתו להעביר כל חומר לבדיקה מוקדמת של הצנזורה הצבאית דרך המו"ל ולאישור ועדת שרים כנדרש. לכן המהומה לא ברורה לי. 

מתוקף תפקידו בעבר, אני יכול להעריך (לרוב) בזהירות על מה יכול אולמרט לכתוב, ויש חלק שבוודאי אינני מכיר. רק הצנזורה הצבאית (בהתייעצות עם גורמי ביטחון) רשאית להחליט מה יפורסם ומה לא. לא הפרקליטות, לא המשטרה ולא כל גורם אחר. כאיש מערכת הביטחון לשעבר, שמכיר היטב את החשאיות המאפיינת את עבודתו של המלמ"ב במשרד הביטחון, יכולתי להתרשם עד כמה סערו שם הרוחות לאחר שנשמעו קולות ולפיהם ההוראה לחקור ולערוך חיפוש בבית "ידיעות אחרונות" באה לכאורה מהמלמ"ב. 

ההודעה החד־משמעית שהוציאו שם מכחישה את הטענה מכל וכל ומלמדת שמישהו בירושלים הבין שטעה, והוא מנסה להפיל את העניין על הגוף החשאי והשקט בקריה בתל אביב, שהפתיע, חרג לרגע ממנהגו, והוציא תגובה חד־משמעית: "זה לא אנחנו".

2. "הפשיטה" והחיפוש המתוקשר אחר חומרים מסווגים בבית "ידיעות אחרונות" היו חריגים, ברוטליים, בסימן עוד חציית סף מדמוקרטיה ל"דמוקרטיה מינוס", בדרך השד יודע לאן.

אני יכול להבין שמישהו במערכת (אף שהמלמ"ב מכחיש שזה הוא) מוטרד מכך שבתוך מחשבים במערכת לא מוגנת, רובצים חומרים מסווגים שטרם עברו צנזורה. מצד שני, זה מה שקורה בכל מערכת עיתון, בכל יום כבר מאות שנים. הכתב כותב את שהוא יודע ושמע, מעביר לעורך והעורך מעביר לצנזורה, שם נמצאים שיקול הדעת והאחריות לשמירה על ביטחון המדינה.

גם הניסיון להפוך את "ידיעות אחרונות" למעוז של חומר ביטחוני מסווג שמחייב "פשיטה" הוא ניסיון מקומם. מערכת העיתון והוצאת "ידיעות אחרונות" אינן מפקדת חיזבאללה ברובע א־דחיה. מישהו כאן התבלבל מאוד. 

כדי להכניס לפרופורציה אספר כאן לקוראי בפעם הראשונה אירוע דומה שהתרחש לפני שש־שבע שנים. במשרדי בקריה התייצבו ראש מחלקת ביטחון המידע במטכ"ל וגורמי ביטחון נוספים כדי ליידע אותי, כדובר צה"ל, על כך שכתב בכלי תקשורת מוביל קיבל לידיו חומר מסווג מאוד, שאותו הכניס למחשב, העביר לעורך במערכת - ובתוך המערכת שוכן החומר במספר מחשבים לא מוגנים. החברים בביטחון חשבו לקבל צו שופט, להגיע עם משטרה למערכת ולביתו של הכתב ולאסוף את המחשבים ואת החומר. ביקשתי אפשרות לדבר על כך עם העורך ופסק זמן של שעתיים. 

שוחחתי עם העורך הראשי של אותו כלי תקשורת, שגילה הבנה למצוקת אנשי הביטחון והבנה שאין סיכוי שהחומר יעבור את אישור הצנזורה. עוד באותו יום הגיעו אנשים בלבוש אזרחי לביתו של הכתב, אספו את החומר, משם המשיכו למערכת וב"חתימה נמוכה" גרטו את המחשבים הרלוונטיים בו במקום, כדי למנוע חשש לגילוי מקורות, והותירו תחתם מחשבים חדשים שנרכשו. וכך נמנעה "הפשיטה" ונמנעו הכותרות, ביטחון המדינה ניצל, כך גם הדמוקרטיה והשכל הישר, וכל כוחותינו שבו בשלום לבסיסם. היה כאן שיתוף פעולה ראוי והגיוני של העורך הראשי, העיתונאי, מחלקת ביטחון המידע וגורמי הביטחון. 

זה היה אפשרי גם הפעם, אבל "פשיטה" תמיד נראית טוב יותר. השאלה למי?

3. ממש במקרה, ואולי גם לא, רק שעה או שעתיים לאחר ששאול אלוביץ' עוכב לחקירה ברשות לניירות ערך על עסקאות בעלי עניין בבזק, הופיע יו"ר הרשות שמואל האוזר בכנס הרצליה והודיע לאומה על החקירה, ועל כך שאין אצלו "הנחות סלב", לא לאלוביץ' ולא לאף אחד אחר. 

כתבי הכלכלה שקיבלו הודעה מבעוד מועד על כך ש"האוזר יתייחס לאירוע" לא נפלו מהכיסא. אין כאן עוד "סלב", כולם על המנגל כבר שנים: ברשות לניירות ערך, ברשות המסים, במשטרה, בכותרות, באולפנים. לרוב בצדק, לעתים לא כל כך. תסתכלו ארבע־חמש שנים לאחור: בראש הפירמידה ניצבו נוחי דנקנר, לב לבייב, מוטי זיסר ז"ל, אליעזר פישמן ועוד רבים וטובים. אינני יודע איך יסתיים האירוע של אלוביץ', אני מקווה בשבילו (וקצת גם בשבילנו) שיימצא שאין אמת בחשדות נגדו. 



מתוך ה"טייקונים" של העשור הקודם נותר כמגדלור יצחק תשובה. לא משום שהקיף את עצמו במפכ"לים ובאנשי משטרה בכירים, אלא בגלל העבודה קשה, החזון והמזל שהאיר לו פנים בתגליות הנפט "תמר", "לווייתן", "כריש" ו"תנין". 

אפשר לומר בעדינות, שהפיננסיירים והספקולנטים ואנשים שנושמים וחיים את שוק ההון מפנים את מקומם לאט־לאט לטובת אנשי החזון, התעשייה והתפעול - תעשיינים כמו ורטהיים, פרופר, שטראוס, שלום זיילר, ורטהיימר, לצד אנשי חזון ותפעול כמו רמי לוי, אייל רביד, האחים גינדי, חג'ג' ועוד. זהו תהליך חברתי וכלכלי מרתק שראוי למחקר בפני עצמו.

4. השבוע יצוין בחסידות חב"ד ברחבי העולם יום פטירתו של הרבי מלובביץ'. יש הטוענים שהוא עדיין חי. אני לא בטוח, אבל משנתו, שליחיו המסורים ומורשתו חיים גם חיים. עיינתי השבוע בפרקים מתוך ספרם המרתק של העיתונאים שלום ירושלמי, יוסי אליטוב ואריה ארליך, "ברגע האמת", על מפגשים מרתקים שערך הרבי עם ראשי מערכת הביטחון והמודיעין הישראלי, ועם דיפלומטים וחברי כנסת ששתו את דבריו בצמא ואהבו להיוועץ בו ובחוכמתו.

בחרתי לשתף אתכם דווקא במפגש עם אישיות ישראלית נשכחת, ח"כ לשעבר, אהרון בקר ז"ל, שנפטר לפני 12 שנים. בקר, שכיהן כמזכיר ההסתדרות וכח"כ בכמה כנסות, פגש את הרבי בנובמבר 1970 לאחר חצות, והשיחה הייתה ברובה מדינית. הרומן בין ישראל לארה"ב היה חזק והחלטי ובקר הגיע לניו יורק עם משלחת של ח"כים. הרבי טען בפני אורחו כי ישנן רק שלוש מעצמות שצריכות לעניין את ישראל: ארה"ב, רוסיה וסין. ואף הסביר כי היות שסין נגישה פחות (כך היה בעת ההיא), יש לחזק מאוד את הקשר עם רוסיה לצד הקשר עם ארה"ב. השיחה הייתה מדינית ופוליטית, לא דתית ולא הלכתית. הרבי ביקש מאורחו לשתף את ראש הממשלה גולדה מאיר ואת שר החוץ אבא אבן, וכך אכן היה. 

מין ראייה מדינית צופה פני עתיד שרואה אור בספר דווקא כעת, כשישראל מקיימת קשרים מעולים עם סין ורוסיה. "ברגע האמת" ידע הרבי האהוב לראות למרחוק. ספר ידידותי מאוד, לא לדתיים בלבד.

5. ומילה אחרונה לתלמידים שיצאו השבוע לחופשה. אורבים לכם שלושה רוצחים שקטים: האלכוהול, חופי הים והשימוש במכשיר הסלולרי בנהיגה. הישמרו. 

שבת שלום!

avi@bnayahu.com