לא ברור לי, למשל, מדוע לא ניתן היה לאפשר לראש ממשלת ישראל לשעבר להשתתף בהלווייתו של פקודו, ראש המוסד לשעבר מאיר דגן ז"ל, או לפחות לערוך ביקור תנחומים קצר בבית המשפחה. השבוע, בדיוק בדקה שבה הודיעו על כך שאולמרט פונה לבית חולים בעקבות התקף לב שעבר, הייתי נתון בשיחה אקראית עם אלמנתו של דגן. הבשורה הייתה קשה עליה, אולמרט היה עבורם הרבה יותר מראש ממשלה. כמו כן, לא ברור לי מדוע לא אפשרו לאולמרט להשתתף בהלווייתו של אברהם לבנת ("בונדי") ז"ל שהלך השבוע לעולמו. "בונדי" היה עבור אולמרט כמו אב שני. הוא מינה את אולמרט ליו"ר "תעבורה" בשעתו הקשה ועשה זאת באומץ רב.
אבל כל אלה זניחים לעומת הניסיון להפוך את אולמרט ל"עבריין ביטחוני מסוכן". תרומתו לביטחון ישראל בתקופת כהונתו הקצרה יחסית הייתה עצומה. רוב הדברים ידועים ופורסמו בארץ או בפרסומים זרים, חלק אחר לא פורסם עדיין וחלקו לא יפורסם לעולם. במידה מסוימת, ראוי אולמרט לפרס ביטחון ישראל ולהוקרת העם והמדינה על אומץ, תעוזה, חזון וגיבוי לכל זרועות הביטחון, לצד מתן משאבים ותמיכה. באה החקירה החמורה ומחקה כמעט הכל.
אומרים שניתן לקחת מבן אדם את כל אשר יש לו: את משרתו, את כספו ורכושו, את כבודו ואת חבריו, את חסכונותיו ואת משפחתו. דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו לעולם: את מה שכבר נתן. ואולמרט נתן. לכן נדרשת הייתה התנהגות הולמת יותר, מכובדת יותר, מהולה במעט חמלה.
זכותו של אולמרט לכתוב ספר, כל ראש ממשלה עשה זאת בדרך כזו או אחרת. יש לו מה לומר, מה לשתף, מה לספר, ויש לו כנראה גם בטן מלאה על כמה גורמים. כשנכנס לכלא, ביקש להכניס לפטופ ונענה בשלילה, הוא כותב בכתב יד. חובתו וזכותו לכתוב, וחובתו להעביר כל חומר לבדיקה מוקדמת של הצנזורה הצבאית דרך המו"ל ולאישור ועדת שרים כנדרש. לכן המהומה לא ברורה לי.
מתוקף תפקידו בעבר, אני יכול להעריך (לרוב) בזהירות על מה יכול אולמרט לכתוב, ויש חלק שבוודאי אינני מכיר. רק הצנזורה הצבאית (בהתייעצות עם גורמי ביטחון) רשאית להחליט מה יפורסם ומה לא. לא הפרקליטות, לא המשטרה ולא כל גורם אחר. כאיש מערכת הביטחון לשעבר, שמכיר היטב את החשאיות המאפיינת את עבודתו של המלמ"ב במשרד הביטחון, יכולתי להתרשם עד כמה סערו שם הרוחות לאחר שנשמעו קולות ולפיהם ההוראה לחקור ולערוך חיפוש בבית "ידיעות אחרונות" באה לכאורה מהמלמ"ב.
ההודעה החד־משמעית שהוציאו שם מכחישה את הטענה מכל וכל ומלמדת שמישהו בירושלים הבין שטעה, והוא מנסה להפיל את העניין על הגוף החשאי והשקט בקריה בתל אביב, שהפתיע, חרג לרגע ממנהגו, והוציא תגובה חד־משמעית: "זה לא אנחנו".
אני יכול להבין שמישהו במערכת (אף שהמלמ"ב מכחיש שזה הוא) מוטרד מכך שבתוך מחשבים במערכת לא מוגנת, רובצים חומרים מסווגים שטרם עברו צנזורה. מצד שני, זה מה שקורה בכל מערכת עיתון, בכל יום כבר מאות שנים. הכתב כותב את שהוא יודע ושמע, מעביר לעורך והעורך מעביר לצנזורה, שם נמצאים שיקול הדעת והאחריות לשמירה על ביטחון המדינה.
גם הניסיון להפוך את "ידיעות אחרונות" למעוז של חומר ביטחוני מסווג שמחייב "פשיטה" הוא ניסיון מקומם. מערכת העיתון והוצאת "ידיעות אחרונות" אינן מפקדת חיזבאללה ברובע א־דחיה. מישהו כאן התבלבל מאוד.
כדי להכניס לפרופורציה אספר כאן לקוראי בפעם הראשונה אירוע דומה שהתרחש לפני שש־שבע שנים. במשרדי בקריה התייצבו ראש מחלקת ביטחון המידע במטכ"ל וגורמי ביטחון נוספים כדי ליידע אותי, כדובר צה"ל, על כך שכתב בכלי תקשורת מוביל קיבל לידיו חומר מסווג מאוד, שאותו הכניס למחשב, העביר לעורך במערכת - ובתוך המערכת שוכן החומר במספר מחשבים לא מוגנים. החברים בביטחון חשבו לקבל צו שופט, להגיע עם משטרה למערכת ולביתו של הכתב ולאסוף את המחשבים ואת החומר. ביקשתי אפשרות לדבר על כך עם העורך ופסק זמן של שעתיים.
שוחחתי עם העורך הראשי של אותו כלי תקשורת, שגילה הבנה למצוקת אנשי הביטחון והבנה שאין סיכוי שהחומר יעבור את אישור הצנזורה. עוד באותו יום הגיעו אנשים בלבוש אזרחי לביתו של הכתב, אספו את החומר, משם המשיכו למערכת וב"חתימה נמוכה" גרטו את המחשבים הרלוונטיים בו במקום, כדי למנוע חשש לגילוי מקורות, והותירו תחתם מחשבים חדשים שנרכשו. וכך נמנעה "הפשיטה" ונמנעו הכותרות, ביטחון המדינה ניצל, כך גם הדמוקרטיה והשכל הישר, וכל כוחותינו שבו בשלום לבסיסם. היה כאן שיתוף פעולה ראוי והגיוני של העורך הראשי, העיתונאי, מחלקת ביטחון המידע וגורמי הביטחון.
זה היה אפשרי גם הפעם, אבל "פשיטה" תמיד נראית טוב יותר. השאלה למי?
מתוך ה"טייקונים" של העשור הקודם נותר כמגדלור יצחק תשובה. לא משום שהקיף את עצמו במפכ"לים ובאנשי משטרה בכירים, אלא בגלל העבודה קשה, החזון והמזל שהאיר לו פנים בתגליות הנפט "תמר", "לווייתן", "כריש" ו"תנין".
אפשר לומר בעדינות, שהפיננסיירים והספקולנטים ואנשים שנושמים וחיים את שוק ההון מפנים את מקומם לאט־לאט לטובת אנשי החזון, התעשייה והתפעול - תעשיינים כמו ורטהיים, פרופר, שטראוס, שלום זיילר, ורטהיימר, לצד אנשי חזון ותפעול כמו רמי לוי, אייל רביד, האחים גינדי, חג'ג' ועוד. זהו תהליך חברתי וכלכלי מרתק שראוי למחקר בפני עצמו.
בחרתי לשתף אתכם דווקא במפגש עם אישיות ישראלית נשכחת, ח"כ לשעבר, אהרון בקר ז"ל, שנפטר לפני 12 שנים. בקר, שכיהן כמזכיר ההסתדרות וכח"כ בכמה כנסות, פגש את הרבי בנובמבר 1970 לאחר חצות, והשיחה הייתה ברובה מדינית. הרומן בין ישראל לארה"ב היה חזק והחלטי ובקר הגיע לניו יורק עם משלחת של ח"כים. הרבי טען בפני אורחו כי ישנן רק שלוש מעצמות שצריכות לעניין את ישראל: ארה"ב, רוסיה וסין. ואף הסביר כי היות שסין נגישה פחות (כך היה בעת ההיא), יש לחזק מאוד את הקשר עם רוסיה לצד הקשר עם ארה"ב. השיחה הייתה מדינית ופוליטית, לא דתית ולא הלכתית. הרבי ביקש מאורחו לשתף את ראש הממשלה גולדה מאיר ואת שר החוץ אבא אבן, וכך אכן היה.
מין ראייה מדינית צופה פני עתיד שרואה אור בספר דווקא כעת, כשישראל מקיימת קשרים מעולים עם סין ורוסיה. "ברגע האמת" ידע הרבי האהוב לראות למרחוק. ספר ידידותי מאוד, לא לדתיים בלבד.
שבת שלום!
התרעות פיקוד העורף