לא משנה מי ייבחר בשבוע הבא לראשות העבודה. הוא יהיה ראש המפלגה והמועמד הנכון להתמודדות על גורל העם והמדינה, והוא לא אמור להתמודד מול בנימין נתניהו. בוז'י הרצוג הוא היחיד מבין המועמדים שהבין את זה ולכן ניסה לחבור לנתניהו. כל השאר מקשקשים על כך שהם מתמודדים מול נתניהו על ראשות הממשלה. ניחא, זה אולי בהתאם לכללים או לאגו. האמת היא שכל המועמדים אמורים להתמודד נגד יאיר לפיד, שהוא הסיכון האמיתי להסדר כלשהו.
בהתמודדות מול נתניהו נכשל הרצוג באורח מחפיר. לא בכך שניסה לחבור אליו אלא בכך שניסה לחקות אותו. לזכותו ייאמר שהוא הבין שהסיכוי לשינוי תלוי בחבירה עם נתניהו מול אלקין־בנט ושות'. הבעיה של הרצוג היא שהוא סירב להפנים שנתניהו הוא גווייה פוליטית שמניעה את גפיה רק במצוות אדוני(ה). לנתניהו אין מילה בליכוד ובימין בנושאי הליבה של הסכסוך, למעט ניצול הפררוגטיבה השלטונית לטובת מקורביו התלויים בו ברמה האדמיניסטרטיבית. כיום הוא רק החוט המקשר בשמיכת הטלאים של הימין וברירת המחדל של הקואליציה, שאין לה מנהיג מקובל ממנו על נפש הליכודניק הטיפוסי.
ההתמודדות האמיתית של האיש שייבחר לראשות מפלגת העבודה היא נגד לפיד, האויב הגדול ביותר של הפוטנציאל לשינוי. ראשות הממשלה אצל לפיד היא לא אופציה, היא אובססיה. במצב מנטלי מעין זה הוא יקושש קואליציה מכולם ומכולנו, מהליכוד, מש"ס, מהחרדים (הצבעת לליברמן - הצבעת לפיד), ובייחוד ייפול באנחת אושר לזרועות האח האובד בבית היהודי. כל מנדט שיעבור מלפיד לעבודה הוא גריעה בכוחו לבצע את המהלך הזה שפירושו המשך הסטטוס קוו המדמם. בבחירות הפנימיות שיתקיימו בשבוע הבא העבודה מציגה נבחרת מועמדים שכל אחד מחבריה, מבחינת הרקורד הציבורי, הרעננות הפוליטית והיושר האישי, מכניס בכיס הקטן את חבורת קצוצי הגפיים שזוחלים תחת שולחן הקואליציה ונאבקים על פירורי שררה.
נכון שהחבורה הזאת מתקוטטת על הג'וב, כנהוג במפלגות דמוקרטיות. ושלא כנהוג במפלגות אווירה שיש בהן בעלי בית שהמפלגות רשומות בטאבו על שמם, או מפלגות שהעבירה של מנהיגיהם היא כמעט תנאי למנהיגותם, או מפלגות שאלוהים ורבניו מנהלים אותן. נכון שהמאבקים הפנימיים שלפני הפריימריז בעבודה מעלים אבק קטטות ועד בית - לפחות זה לא אבק שחיתות. נכון גם שהציבור רוצה לראות מנהיג מורם מעם, אבל תנו לכל אחד מן המועמדים של העבודה (לשלושה חודשים מקסימום) שיירת מכוניות שחורות, חבורת מאבטחים, דגל ישראל ותרועת חצוצרות, וקיבלתם מנהיג אטרקטיבי הרבה יותר ממופעי הזומבי של נתניהו.
לרובם יש גם קילר אינסטינקט ביצועיסטי, מדיני וכלכלי. מה שקשה עד בלתי אפשרי לומר על לפיד, שהצהיר "גמרתי את הטירונות שלי", ועכשיו הוא מוכן להיות הרמטכ"ל. אראל מרגלית, אבי גבאי, בוז'י הרצוג, עמר בר־לב, שלי יחימוביץ', עמיר פרץ - אפילו עמירם לוין, שדילג על הטירונות ונטש את המרוץ, עדיפים אישית פי כמה על לפיד. אגב, את התוכניות הפוליטיות של לוין אני מכיר זה כמה שנים. אמרתי לו כבר אז "עזוב אותך מפוליטיקה". במחשבה שנייה טעיתי. לוין תמיד הלך ראש בקיר על משימות לכאורה אבודות. עכשיו הוא הולך (עם גבאי) על הבסת הימין והכנסת המתנחלים לקורל שממנו אפשר לראות הסדר מדיני.
השסעים האמיתיים
האויב המשני של העבודה הוא משה כחלון. מאחורי החיוך השועלי הנחמד מסתתר ליכודניק נטו וימין מנטלי ברוטו (אפשר להגמיש אותו לצורכי מניפולציה רגעית). כל אלה, הכחלונים והסערים למיניהם, הם ליכוד ב' וג', קשורים בעבותות טבור למרכז הליכוד ולפריפריה הכלכלית שיצר משך שנות דור שלטון הימין.
לא שהעבודה היא מפלגה מושלמת. לא צריך להיסחף. לחשוב שהעבודה כיום היא מפלגה אידיאלית זה כמעט מחשבת און, אבל כשרואים את האלטרנטיבות, רואים שחור. אם הנבחרת הנוכחית תתפקד בעתיד ככוורת דבורים ולא כקן צרעות, היא הסיכוי האמיתי של מדינת ישראל.
בסקרים מסתמן שעמיר פרץ, הוותיק במועמדים והיחיד שדבק בו אבק מניפולציות פנים־מפלגתיות, זוכה בבחירות בסיבוב הראשון. לא בטוח שהקדנציה שלו כשר ביטחון, פלוס "כיפת ברזל" מינוס צפייה בעדשות משקפת מכוסות, תסייע לנגוס בלפיד. בייחוד כאשר הבחירות ייסובו כרגיל סביב הביטחון, כלומר תחת הפגזה של הפחדות ואיומים. קרוב לוודאי שלפיד ינפנף בגנרל במיל' תורן (כנראה בוגי) ולא ברור אם כל מתמודד אחר יצליח לעשות זאת כשנתניהו ושות' יתחילו לפמפם רוחות מלחמה. בעיה.
כדי לפתור בעיות מעבר לניצחון בבחירות צריך מסה קריטית שתבנה קואליציה לא רק פוליטית, אלא גם מנטלית. סוג של שותפות גורל וחיבור בין המגזרים השולטים בחברה הישראלית. זה לא יקרה. השסעים המגזריים האמיתיים הם לא דתיים־חילונים, לא עשירים־עניים, ערבים־יהודים, מזרחים־אשכנזים וכו'. הפערים הם בין חמישה מגזרים מובהקים שאי אפשר לגשר ביניהם: טיפשים, חכמים, נוכלים, מיואשים ואופטימיים חסרי תקנה.
הטיפשים, כולל המאמינים שבהם (אמונה עיוורת היא סוג של טיפשות), אינם מסוגלים לתרגם לעצמם את המציאות כהווייתה וקונים כל שטות שנמכרת באריזה דתית או לאומנית. המיואשים כבר כיבו את האור בנתב"ג ובינתיים הם משתבללים בבועתם וגונבים פירורי כיף כדי להדחיק שהם נגרפים בדרך לתהום. האופטימיים (יהיה טוב) מחכים לטרמפ אל האושר שהוא ישראל של פעם, או ביבי בחוץ, כלומר בפנים, או סתם מחכים לגודו. חלקם אפילו הולך להפגנות, חלקם מדחיק. החכמים יודעים בדיוק מה קורה כאן. הם רק לא מסוגלים לנהל קרב משותף על תיקון הדרך, כי לדעתם כל האחרים טיפשים, נוכלים, מיואשים או אופטימיים חסרי תקנה. הנוכלים הם ציניקנים על גבול האכזריות. מהמיואשים הם מתעלמים. את האופטימיים הם קונים במצגי שווא כאילו יש סימני נפט במדבר הצחיח של ההסדר המדיני. לטיפשים הם מוכרים פחדים ואויבים מעל לחגורה, ומתחת לחגורה הם ממשיכים להילחם בחכמים.
החיבור היחיד בין המגזרים הוא המלחמה. זוהי הסחורה הכי חמה, קטלנית ונוחה למכירה של הנוכלים הציניקנים. התוצאה: אם אי אפשר לחיות יחד, לפחות נמות יחד.