למרות העלייה המעיקה במידות החום, הסתיים השבוע חודש רמדאן רגוע יחסית בהשוואה לקודמיו. אומנם ספגנו פיגוע חמור וקטלני בירושלים, אבל אווירת האלימות הרחבה שאפיינה את חודשי הרמדאן בשנתיים האחרונות, בהם זה של השנה שעברה שבו נרצחו שישה ישראלים, לא חזרה על עצמה. 

כמעט שנתיים מאז החל גל הפיגועים ועייפות ואדישות ניכרות בקרב רוב הציבור הפלסטיני. המדיניות הישראלית הנבונה של הקלה על הפלסטינים בכל מקום שאפשר מוכיחה את עצמה כתורמת לריסון הטרור.

פלסטינים רבים שעברו החודש במחסומי צה"ל בשטחים הופתעו לפגוש חיילים שבירכו אותם ב"רמדאן כרים". בצה"ל גילו שברכת שלום קטנה בערבית פועלת כמו קסם על המפגש הטעון שבין פלסטיני לחייל, ובבת אחת מנטרלת את העוינות המובנית בו. בחלק מהגזרות ביהודה ושומרון הנחו המפקדים את החיילים להשתמש ב"מרחבה" או "מעסלאמה" כשהם פונים לפלסטיני. מחווה קטנטנה שעושה הבדל ענק.



פיגועי הבודדים חידדו בקרב המפקדים בצה"ל את הצורך בהכרת התרבות של האוכלוסייה שהם פועלים בקרבה. לא מדובר בתובנה חדשה: עוד במהלך כיבוש הנגב במלחמת העצמאות, הבינו מייסדי צה"ל שבעימות שמתחולל בסביבה אזרחית עוינת יש חשיבות עליונה בהכרת האוכלוסייה ובמיפויה. בשנים הקשות שעבר הצבא האמריקאי בעיראק ובאפגניסטן הם שכללו את המושג הזה, וכדרכם של האמריקאים הפכו אותו למשנה סדורה: הכרת התרבות המקומית קריטית להצלחתו של צבא הפועל בקרבה. בלשון הצבאית מכנים זאת הכרת "התכסית האנושית" (Human Terrain). 

הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שפיקד בעבר על יהודה ושומרון, מאמין גדול בתפיסה הזאת. כשהחל גל פיגועי הבודדים בספטמבר 2015, הוא ידע לעמוד מול פרץ ההיסטריה שסחף את הארץ ולא נתן לצה"ל להצטרף אליו. בגיבוי של שר הביטחון אז, בוגי יעלון, הוביל מדיניות של הבדלה בין מחוללי טרור לשאר האוכלוסייה, וסירב בעיקשות לכל ההצעות לענישה קולקטיבית. אביגדור ליברמן בחר בתבונה להמשיך בקו הזה, והתוצאות ניכרות.

הירידה המתמדת באלימות אפשרה למפקדי צה"ל בשטחים לרדת ולהכיר מקרוב את האוכלוסייה שבשליטתם, את מצוקותיה ואת שאיפותיה. חלקם הופתעו לגלות שרובה המכריע של האוכלוסייה הפלסטינית אדיש למאבק נגד ישראל. הם מוטרדים הרבה יותר מאיכות חייהם מאשר מהכיבוש או מהחתירה לפתרון הסכסוך.

בהתבסס על סקרים, ההערכה היא שכ־65% מהפלסטינים לא ייקחו חלק פעיל בפעולות אלימות. בצה"ל מכנים אותם "המורתעים": תודעת המאבק קיימת בקרבם, הם יצהירו בכל הזדמנות על התנגדותם לכיבוש, אבל הם לא מעוניינים בפעולה אקטיבית נגדו. אין להם העדפה ברורה בין מדינה אחת (שבה הם יהיו רוב) לבין מדינה פלסטינית עצמאית. המשתייכים לקבוצת "המורתעים" יעשו כל מאמץ כדי למנוע מילדיהם לקחת חלק בפעילות אלימה. 

עם התערערות תודעת המאבק, חלה גם שחיקה במושג משת"פ (משתף פעולה) בחברה הפלסטינית. קיום מגע או שיח עם קציני צה"ל, שבעבר נחשב לחציית קווים ונעשה במחשכים, מתקיים כיום בגלוי ולא נתפס כדבר אסור. מפקדים רבים בצה"ל יצרו לעצמם מערך קשרים עם אנשים בחברה האזרחית הפלסטינית, המאפשר להם להבין טוב יותר את האוכלוסייה על מצוקותיה ושאיפותיה.

לצד "המורתעים" יש עוד שתי קבוצות מיעוט בחברה הפלסטינית: הגרעין הקשה של הטרור והאלימות, שמקיף כ־20% מהאוכלוסייה, וגם מחובר בדרך זו או אחרת לארגוני טרור; וקבוצה שבצה"ל מכנים "המפויסים" - מי שוויתרו לחלוטין על תודעת המאבק. בעיני הקבוצה הזאת, שמוערכת בכ־15% מהפלסטינים, המאבק הוכרע בניצחון ישראלי והנושא פשוט לא מעניין אותם. 

אוקסימורון צבאי 

מאז החלה ה"הבה" - ההתפרצות, כפי שמכנים אותה הפלסטינים - התאמצו בצה"ל לא לפגוע בפרנסתם של 350 אלף השכירים הפלסטינים, אלה שמועסקים בישראל או בשטחים. בעבר קראו לזה בצה"ל "שמירה על מרקם חיים", אבל כיום כבר מדברים על "איכות חיים". מפקדים, ולא רק אנשי המינהל האזרחי, מוצאים את עצמם מתעסקים בשיפור התאורה בכפרים הפלסטיניים, בטיפול במפגעי בטיחות ואפילו בסיוע להקמת חדרי כושר במחנות פליטים, שם יכול הנוער להוציא מרץ שלא דרך יידוי אבנים. 
 

השאלה אם זה תפקידו של הצבא היא במקומה. ההתנפלות המכוערת על מתאם הפעולות בשטחים, אלוף פולי מרדכי, בשאלת אישורי הבנייה לקלקיליה רק חידדה אותה. וכדאי לזכור שמתאם הפעולות בשטחים לא רק מחליט על בנייה פלסטינית, הוא כיום גם הריבון של כ־450 אלף אזרחים ישראלים המתגוררים ביהודה ושומרון. אם תרצו, קצין צה"ל עומד בראשות העיר השנייה בגודלה בישראל. 

העובדה שקצין צבא הוא זה שחותם על תוכניות בנייה ומתאר של יישובים ישראליים ופלסטיניים מעוררת אי־נוחות אצל רבים. יש הסבורים שצריך לאזרח את כל מערך המינהל האזרחי כדי להרחיק קציני צבא מעיסוק בנושאים אזרחיים, שגם טעונים פוליטית וגם טומנים בחובם פיתויים של שחיתות. 

מנגד, יש הטוענים שדווקא משום הרגישויות האלה נוכחותם של לובשי מדים מונעת ממערכת תיאום הפעולות בשטחים מלהיגרר לביצה הפוליטית. המדים, הם סבורים, עדיין מספקים שכבת הגנה לנושאים בתפקיד הזה ומאפשרים עבודה סינרגית עם הפעילות המבצעית של צה"ל. אבל במדינת ישראל, שגם לאחר 50 שנה לא מסוגלת להחליט אם היא רוצה לבלוע את השטחים הפלסטיניים או להקיא אותם, אין דבר קבוע יותר מהזמני, ואנחנו כנראה נשאר עם האוקסימורון של יחידה צבאית שמכונה המינהל האזרחי.
 

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10