הסיכוי כיום לפריצת דרך משמעותית בתהליך המדיני אינו קלוש, הוא פשוט לא קיים. מי שאומר היום שהוא מקווה או מצפה לחידוש התהליך, דומה לאתיאיסט המצפה לבואו של המשיח. זאת המסקנה הברורה העולה מהכינוס שהתקיים בסוף שבוע בבניין האו”ם בניו יורק. הסיבה הרשמית לכנס הייתה “50 שנה לכיבוש” והיוזמת והמארגנת הייתה ועידת האו”ם לזכויות הפלסטינים. מדובר באירוע שבלי היסוס ניתן לתאר אותו כמפגן מוצהר של זלזול בתקווה לשלום, של בוז לציפייה להתפייסות ושל לעג לפשרה הנחוצה כדי להתקדם לעבר השלום או אפילו רק לשבור את הקיפאון המתמשך בתהליך.
הבכיר הפלסטיני סאיב עריקאת, הנחשב כנציג רשמי של הרשות, הצהיר בנאומו בכנס כי “חמאס והחזית העממית אינם ארגוני טרור”. כביטוי נוסף להבנתו המעוותת את המציאות באזור הוא הוסיף כי “כדי להביס את דאע”ש צריך לסיים את הכיבוש”. כך דיבר מי שאמור לשבת לשולחן המו”מ, אם וכאשר יתחדש. ואם בארזים, מה כבר אפשר להגיד על דוברים שידועים ומזוהים כתומכי חמאס?
במפגן הרמיסה של סיכויי השלום לא נעדר גם נציג מישראל, מנכ”ל בצלם חגי אלעד, שתקף את מועצת הביטחון על שאינה מיישמת את החלטה 2334 נגד ההתנחלויות. מותר ולגיטימי להתבטא נגד ההתנחלויות. אבל לעשות את זה בניו יורק ובמסגרת אירוע של מתנגדי השלום, תוך התחככות עמם, זה יותר מצורם.
שגריר ישראל באו”ם דני דנון גינה את הכנס והוקיע את משתתפיו בחריפות. יפה, אבל השגריר התעלם מהעובדה שעצם קיומו של כנס כזה בבניין האו”ם ובמימון הארגון העולמי שם ללעג את הצהרתה הבומבסטית של שגרירת ארה”ב ניקי היילי באו”ם, שהיא תביא לשינוי דרסטי ומהפכני בגישה החד־צדדית והמפלה של הארגון כלפי ישראל.
השגרירה הצהירה לא מכבר בגאווה כי בחירתה לאו”ם פירושה ש”שריף חדש הגיע לארגון”. לדבריה, “הסתיימו הימים שישראל תהיה קורבן לחד־צדדיות”. אלא שהכנס הוכיח שבאו”ם כנראה עוד לא שמעו על השריף החדש וששום דבר לא השתנה שם וכנראה גם לא ישתנה כל כך מהר, אם בכלל.