ראיתי את המבט של טכנאי המזגנים לאחר שיצא מהשירותים. זה היה מבט של אדם מפוחד, מבוהל. האדם שנכנס לשירותים הוא לא האדם שיצא משם. "טוב, אני סיימתי כאן", הוא אמר ודאג להסתלק במהירות. 

"נראה לי שצריך להוריד את המדבקות בתוך השירותים", אמרתי לאשתי. "מה פתאום", היא השיבה, "הוא עוד לא סיים את הגמילה". "אבל זה מפחיד אנשים", הסברתי. "תחשבי רגע, האיש הזה בא לסדר לנו את המזגן, נכנס לשירותים להשתין ורואה שבתוך השירותים יש מדבקות של חיות מצוירות עם מטרה עליהן, זה מבהיל". אשתי לא התרגשה, אפילו לא טרחה להגיב, והתחילה ללכת לכיוון מכונת הכביסה בחדר השירות. הבנתי שעכשיו הגיע הזמן לעשות מהלך. הנחתי יד על כתפה ואמרתי לה בלחש, תוך שאני משדר פגיעות: "אני מתבייש להזמין חברים הביתה".
"אין לך בכלל חברים",השיבה אשתי, "אתה האדם הכי אנטיפת שיש". "זה נכון", הודיתי באשמה.

זו תקופה קשה אצלנו. הילד עובר גמילה מטיטולים והבית הפך לשדה קרב, מסלול מכשולים. לפני כמה ימים קמתי בלילה, הלכתי למטבח, דרכתי על אחד מסירי הפלסטיק שלו ונפלתי. הדבר המדהים הוא שלא נפלתי על רצפה אלא על סיר אחר של הילד, בצורת צב, שקנינו לאחר שנאמר לנו על ידי מומחית גמילה שהילד צריך סיר ש"יותר ידבר אליו". הפעם האחרונה שראיתי את הרצפה בבית הייתה לפני שלושה חודשים בערך. עכשיו במקום רצפה יש מצע של סירים שונים.



אבל הכי גרועה היא קלטת הילדים "האסלה הקסומה" שהילד צופה בה פעם אחר פעם. למי שתוהה מה זה בדיוק ״האסלה הקסומה", אסביר בקצרה. סיפור מסעם של שלושה ילדים - יעל, נעמי ודניאל, שמוגדרים כ"שלושה חמודים מרחוב זרובבל" - אל האסלה. בדרך הם צריכים להיפטר מהטיטול שמפתה אותם כשהוא שר ומסביר ש״אני הרי יפה, אני הרי חמוד, יש לי קישוטים ויש לי גם ריפוד". רגע השיא בקלטת הוא כשדניאל מתיישב סוף־סוף על האסלה והשעון שעל הקיר והאסלה שרים לו בקצב אחיד: ״קקי, צא, קקי, צא, הנה הוא יוצא״.

כל היום הילד מסתובב בבית כשהוא שר את השיר הזה. כמה שהוא יודע לשיר נפלא, את המעבר מהטיטול לשירותים הוא עושה פחות טוב. כל היום אני ואשתי רצים אחריו ושואלים אותו אם הוא צריך לשירותים, ואז מסבירים לו שאם צריך הוא חייב להגיד לנו ונלווה אותו לשם וגם ניתן לו פרס כאשר המבצע יעבור בשלום.

"קקי, צא, קקי, צא, הנה זה יוצא"


עד עכשיו זה לא ממש הצליח, ורף התסכול שלי ושל אשתי רק הלך ועלה. עד שהגיעה התפנית הגדולה. זה קרה כשנסענו, אני והילד, בחזרה מסבא וסבתא שלו על כביש 6. פתאום הוא הודיע על רצון להתפנות. הייתי מאושר, זו ממש הייתה פריצת דרך בתוכנית הגמילה. מיד חיפשתי מקום לעצור בו, אבל בכביש 6 אין ממש שוליים. הילד המשיך להצהיר על רצונו להתפנות, ואני דהרתי בכביש בתקווה שאראה פתאום איזה מפרץ או משהו בסגנון. מהר מאוד הבנתי שדבר כזה לא יגיע ופשוט עצרתי בצד הכביש. נצמדתי כמה שאפשר לתעלה שבצד הדרך. תחושת גאווה עברה בכל גופי.

הוצאתי את הילד מהמושב האחורי. "הנה, כאן אתה יכול לעשות", אמרתי והלכתי איתו לכיוון השיחים. בדיוק אז, רגע לפני שהילד הופך לנגמל מצטיין, הגיע רכב גדול עם אורות צהובים ולוגו של כביש 6 ועצר לידי בחריקת בלמים. "אסור לעצור פה", הבהיר לי נהג הרכב, "אתה מסכן את התנועה". הסברתי לו באיזה מעמד קדוש אנחנו נמצאים.

"אני מבין", הוא אמר. "אשאר כאן עם האורות עד שתסיימו, אחרת זו סכנה". "תודה", השבתי לו. ופתאום הוא קפץ: "וואלה, רק עכשיו אני קולט, אתה דיין הזה, נכון?". "כן, הזה", אמרתי. הוא המשיך: "איך שראיתי אותך התחלתי לחשוב בראש מאיפה אתה מוכר לי. מת עליך, קח כמה זמן שאתה צריך, בשבילך הכל".

הודיתי לו והלכתי הצדה. הרמתי את הילד כדי שיוכל להתפנות. "קדימה, ארד", עודדתי אותו, "כל הכבוד". אולם זה לא קרה. כששאלתי את הילד מה קורה, הוא הסביר לי בשיא הרצינות שאני פשוט לא עושה את זה נכון: "אבא, אתה צריך לשיר: ׳קקי, צא, קקי, צא, הנה זה יוצא׳". הסתכלתי על איש האבטחה של כביש 6 שישב במכונית לידי והביט בי. "עזוב, אשיר לך אחר כך באוטו", אמרתי לילד. "לא, עכשיו, תשיר עכשיו", הוא דרש.

התחלתי להזיע. זו הייתה סיטואציה קשוחה. מסוג הסיטואציות בחיים שאתה מבין שצריך להקריב את כבודך העצמי למען מטרה נעלה, גדולה יותר ממך. "קקי, צא, קקי, צא, הנה זה יוצא", התחלתי לשיר. במקביל ראיתי איך איש האבטחה ברכב מביט בי בתימהון. הילד צעק: "תשיר יותר חזק, אבא, אחרת זה לא יקרה". לא הייתה ברירה. הגברתי את הווליום ושרתי בקולי קולות את שיר הקקי, והיה לי ברור שכביש 6 לעולם לא ייראה לי אותו הדבר.