בתדרוך לכתבים צבאיים שנערך בתחילת השבוע התייחס שר הביטחון אביגדור ליברמן למפעלי הטילים התת־קרקעיים, שמשמרות המהפכה האיראניים וחיזבאללה מקימים בלבנון. "זאת תופעה משמעותית", הזהיר, "לא צריך להתעלם ממנה". בהמשך, ספק אם בעקיצה לקודמו בקריה משה יעלון וספק אם בהצהרת כוונות לעבר חיזבאללה והאיראנים, הוסיף ליברמן, "לא המפעלים יחלידו, ולא הטילים יחלידו".

הדברים הללו באו בעקבות חשיפת המפעלים על ידי ראש אגף המודיעין, האלוף הרצי הלוי בכנס הרצליה בחודש שעבר. הלוי הבהיר כי בסיוע איראני הופך חיזבאללה לכוח צבאי המסוגל לקיים את עצמו לאורך זמן. "בשנה האחרונה איראן פועלת להקים תשתיות ייצור עצמי של נשק גם בתימן", הוסיף הלוי. "אנחנו לא יכולים להישאר אדישים לזה, ואנחנו לא".

השאלה איך מטפלים בנושא מעסיקה את ראשי מערכת הביטחון בימים אלה, ודיונים מתקיימים בשאלה כיצד על ישראל להגיב נגד צעדי חיזבאללה. בו בזמן, נוקטת ישראל צעדים דיפלומטיים שיכולים לשמש תשתית הסברתית לעימות עם הארגון.



בחודש שעבר העבירה ישראל לאו"ם תיעוד של כוחות חיזבאללה דרומית לליטני, פעילות המהווה הפרה מהותית של הסכם הפסקת האש של מלחמת לבנון השנייה, המעוגן בהחלטה 1701 של מועצת הביטחון. בין השאר תיעדה ישראל כיצד הארגון הקים תצפיות לאורך הגבול ואייש אותן בלוחמיו. כדי להסוות לכאורה את האופי הצבאי של התצפיות, חיזבאללה טען כי מדובר בסיירת ירוקה בשם "ירוק ללא גבולות", וכפי שהבהיר הלוי, באמצעות פקחי איכות הסביבה המזויפים שלו, "חיזבאללה מגיע לטווח זריקת אבן מהגבול".

לא במפתיע, כוח יוניפי"ל, שהיה אמור לפטרל באזור הגבול ולמנוע חדירה של כוחות ונשק דרומית לנהר הליטני, הכחיש את טענות ישראל. החבר'ה האלה שותלים עצים, הם טוענים, על כן אי אפשר להגיד שהם כוח צבאי. לא מפתיע גם שמועצת הביטחון פסלה את טענת ישראל וסנגרה על חיזבאללה. מאז נהרגו שישה חיילי יוניפי"ל, כשהנגמ"ש שלהם עלה על מטען צד בעת שסיירו לאורך הגבול, וכוח האו"ם איבד את מעט המחויבות שהייתה לו לאכוף את תנאי הפסקת האש.

ההכחשה של יוניפי"ל ודחיית התלונה על ידי מועצת הביטחון היו כאמור צפויים, אולם העובדה שישראל החלה להבהיר כי חיזבאללה מפר את החלטה 1701 והאו"ם אינו אוכף אותה, מכינה את התשתית ההסברתית למצב של עימות. אם צה"ל יהיה מחויב לעימות, יש להניח שזו תהיה מתקפה בעלת מטרות מוגדרות ומוגבלות: השמדת כמות גדולה ככל האפשר מארסנל הטילים של חיזבאללה, השמדת המפעלים התת־קרקעיים לייצור טילים, ובמידת האפשר הריסת מערכת המנהרות בקרבת הגבול.

ישראל לא צריכה לשאוף לפירוק חיזבאללה. אפשר היה אולי להשיג תוצאה כזאת ב־2006, כפי שראש הממשלה דאז אהוד אולמרט הבטיח לעשות ולא קיים, אולם מחיר מערכה שתכליתה חיסול חיזבאללה, ששולט כמעט ללא עוררין במדינת לבנון, לרבות צבא לבנון, גבוה יותר מהתועלת. הדרך האפקטיבית היחידה להשמיד את הארגון היא לכרות את ראש הנחש ולהפיל את המשטר באיראן השולט בו ודרכו בלבנון. מן הסתם לא נראה כי המהלך הזה עומד על הפרק, לפחות לא מבחינת ישראל.

התחזקנו, וגם הם

איום הטילים של חיזבאללה הפך בשנים האחרונות לסכנה אסטרטגית בלתי נסבלת. בארסנל של הארגון יש כ־150 אלף טילים בעלי יכולת שיגור לטווחים שונים. המשותף לכולם הוא הכיוון שאליו הם מכוונים: ישראל.

אין מדובר בטילים דומים לאלה שהכרנו מצוק איתן או ממלחמת לבנון השנייה. הטילים שחיזבאללה אוגר שמים אותם בכיס הקטן, הן מבחינת האיכות והן מבחינת הכמות.

ב־2006 הייתה לארגון עשירית מהכמות של טילים כיום. הם לא היו מכווני מערכת GPS, וראשי הנפץ שלהם היו יחסית קטנים. כך היה הדבר גם אצל חמאס בצוק איתן לפני שלוש שנים. ובכל זאת, בשתי המערכות כמיליון ישראלים מצאו את עצמם על הכוונת מדי יום ונאלצו לברוח מבתיהם.
כיום המצב חמור שבעתיים. לארגון טילים ארוכי טווח בעלי רמת דיוק גבוהה, המכוונים על ידי מערכות GPS. הטילים מסוג "פתאח 110" מסוגלים לשאת ראשי נפץ במשקל של מאות קילוגרמים. משמעות הדבר היא שבידי הארגון מצויה היכולת הן לפגוע במטרות צבאיות ואזרחיות אסטרטגיות, ואולי אף להשמידן, והן להרוג אזרחים ישראלים רבים, מצפון הארץ עד דרומה.

כדי להמחיש את האיום נזכיר שבשיא מבצע צוק איתן שיגר חמאס מדי יום כ־120 טילים לעבר ישראל, ואילו לחיזבאללה יכולת לשגר לעברנו 1,000־1,200 טילים ביום. אומנם חלק גדול מהטילים שברשותו הם קצרי טווח, אך גם הם קטלניים יותר מהמרגמות ומהרקטות של חמאס שהפכו את החיים בעוטף עזה לבלתי אפשריים.



אולם כצפוי, גם ישראל בנתה את כוחה מאז המלחמה האחרונה. יש לנו מודיעין מצוין על חיזבאללה, ורק בשבוע שעבר אמר מפקד חיל האוויר האלוף אמיר אשל כי מטוסי החיל יכולים לעשות ביומיים את מה שארך שבועות ב־2006.

אם כן, שני הצדדים התחזקו, ושוב נשאלת השאלה: האם כדאי לישראל להתעמת עם חיזבאללה, או שמא עדיף לה להמתין ליוזמה התקפית של הארגון, שתיעשה בעיתוי ובתנאים הנוחים לו? כדי להשיב על כך יש להביט סביב ולנסות לחזות את התגובה של האמריקאים, האיראנים וגם המדינות הסוניות בהובלת ערב הסעודית ומצרים.

האויב של האויב שלי

אשר לאמריקאים, התמונה אינה ברורה דיה. מצד אחד, ברור כי ממשלו של הנשיא דונלד טראמפ שונה מאוד וידידותי בהרבה לישראל מאשר ממשלו של ברק אובמה. לא זאת בלבד שישראל לא יכלה לצפות לתמיכתו של ממשל אובמה בזמן עימות, התרחיש שבו האמריקאים היו מצדדים דווקא בחיזבאללה אינו דמיוני, משום שכחלק ממדיניות החוץ שלו שאף ממשל אובמה לכרות ברית עם איראן. השאיפה של אובמה ויועציו הובילה אותם פעם אחרי פעם להדליף לתקשורת את דבר אחריותה של ישראל להפצצת שיירות נשק בסוריה, בזמן שעשו את דרכן ללבנון.

אם ישראל תתעמת עם חיזבאללה כיום, אפשר לצפות כי תגובת ממשל טראמפ תהיה סובלנית לפחות באותה מידה שהייתה תגובת ממשל בוש לפעולות צה"ל בלבנון ב־2006. אדרבה, ייתכן שהאמריקאים יתמכו בישראל הרבה יותר מג'ורג' בוש וקונדוליזה רייס. יועציו של טראמפ בבית הלבן, וכך גם סגן הנשיא מייק פנס ושגרירת ארה"ב באו"ם ניקי היילי, הם תומכים נלהבים של ישראל וישמחו להגן עליה, הן בדעת הקהל האמריקאית והן באו"ם.

אבל יש בממשלו של טראמפ אישים כבדי משקל אחרים, שאינם נמנים עם אוהדיה הגדולים של ישראל, בהם מזכיר המדינה רקס טילרסון ושר ההגנה ג'יימס מאטיס. שני השרים החזקים הללו עלולים להתנגד לעימות עם לבנון ולהחליש באופן ניכר את תמיכת הממשל במהלך. ועם זאת, אם ישראל תקפיד לא לגלוש ולהרחיב את מטרותיה תוך כדי המבצע, ואם תצליח להשיגן בזמן קצר, יש סיכוי שתזכה לגיבוי חזק מהממשל בזירות הרלוונטיות.

אחת הדרכים להגדיל את הסיכוי לזכות בגיבוי אמריקאי היא לחשוף את מידת השליטה שחיזבאללה מפעיל על הממשלה והצבא בלבנון. בלחץ הממסד הביטחוני והמדיני בוושינגטון, שאותם מייצגים טילרסון ומאטיס, ארה"ב ממשיכה להעביר נשק ומערכות לחימה לצבא לבנון, וזאת אף ששליטת חיזבאללה בצבא לבנון הופכת גלויה יותר ויותר. דוגמה לכך היא נגמ"שים אמריקאיים מהסוג המועבר לצבא לבנון שהשתתפו השנה במצעד צבאי של חיזבאללה בסוריה, ו־150 צוערי קורס קצינים של צבא לבנון שסיירו השבוע במוזיאון המלחמה של חיזבאללה, בליווי עלי איסמעיל, מפקד המודיעין של צבא לבנון באזור נבטיה.

אשר לאיראן, קשה לדעת כיצד תגיב למתקפה ישראלית על בת חסותה החשובה ביותר בלבנון. כיום איראן מגבירה את המעורבות שלה בתימן, שם המלחמה מהווה איום קיומי על ערב הסעודית, שכן היא מסיתה את השיעים בממלכה שיושבים על בארות הנפט.

עם דעיכת דאע"ש, ובאמצעות הממשלה העיראקית שנשלטת בידיה, איראן מרחיבה את השליטה שלה בעיראק. אשר לסוריה, שם הרוסים אומנם מונעים את השתלטות האיראנים על כלל המדינה, אולם הם עדיין שולטים באזורי השפעה נרחבים במדינה המפורקת.

לא סביר כי איראן תסכן את המבצעים וההישגים הללו על ידי יציאה נמהרת למבצע בלבנון. ייתכן שאיראן תסכים לכך שאלפי לוחמי חיזבאללה בסוריה ישובו מיד ללבנון כדי להילחם נגד ישראל, אולם לא בטוח כלל שתרצה לסכן אותם.

תרחיש סביר הוא שהאיראנים ייענו לבקשת חסן נסראללה מלפני שבועות ספורים וישלחו מיליציות המורכבות מאפגנים, פקיסטנים, תימנים, איראנים ועיראקים ללבנון כדי להילחם לצד חיזבאללה. תרחיש כזה הוא סיבה טובה לפעול ולא לחכות שהארגון ייזום את המערכה בתנאיו הוא, עם התגבורת הבינלאומית שלו.

וזה מביא אותנו למדינות ערב בראשות הסעודים והמצרים. בצוק איתן הן תמכו בישראל כי הבינו שחמאס הוא האויב שלהם. הן עמדו מאחורי ישראל אף שהעמים שלהן שונאים אותה יותר מאשר את איראן. ייתכן מאוד שהמשטרים הערביים יתמכו בישראל גם בזמן מערכה נגד חיזבאללה, שכן עבורם איראן היא האויב מספר אחת. אולם, כמו עם האמריקאים, אם ישראל תסתבך, התמיכה הזאת עלולה להתפוגג.

אם כך, כאשר בוחנים את הסיכויים והסיכונים של מהלך נגד מאגרי הטילים ומפעלי הטילים של חיזבאללה, התמונה אינה חד־משמעית. אולם חרף החשש מממשל טראמפ והמשטרים הערביים, אולי כדאי ש־150 אלף הטילים המכוונים לעברנו יושמדו בטרם יחלידו.

tguvot@maariv.co.il