מנהיגי השמאל-מרכז חייבים להניח את האגו בצד ולהתאחד

נדמה שהסיסמה המאפיינת לא פעם את התנהלותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו היא “המדינה זו אני”, כמו זו שיוחסה לקיסר לואי ה־14, אף שהבית ברחוב בלפור צנוע יותר מארמון ורסאי. לא היה כאן ראש ממשלה שריכז כל כך הרבה סמכויות ומשרדי ממשלה; ראש ממשלה שנראה שהוא משפיל את שריו במקום לשתפם בתהליך קבלת ההחלטות; לא אופתע אם מה שהיה קרוי בממשלות עבר “המטבחון” (ראש ממשלה ושלושה שרים שמקבלים את ההכרעות החשובות) - מתרחש עתה במטבח של רעייתו שרה נתניהו.

בליכוד יש בוודאי המייחלים ליום שאחרי, אך אין את מי שיש לו העוז לקדם מהלך זה. נתניהו מכהן יותר שנים ברצף כראש ממשלה מאשר כל קודמיו, כולל דוד בן־גוריון. הרצף הנוכחי הוא בן שמונה שנים, ועוד ידו נטויה. למען הנצחת השלטון, נראה שהוא משתלט אט־אט על התקשורת. את סמכויות הרשות השופטת הוא משתדל לקצץ בסיועה האדיב של השרה איילת שקד. לאופוזיציה הוא עשה רצח אופי, וכל מי שלא אומר אמן למדיניות ההתנחלויות והנצחת הכיבוש - מוגדר כ”לא פטריוטי” ו”בוגד”. המיעוט הערבי חי בדה לגיטימציה מתמדת, שבאה מראש הפירמידה. כמו כן, על פי מדדים בינלאומיים יוקרתיים, ישראל נחשבת לדמוקרטיה פגומה.

במצב זה רצוי שתקום בישראל מפלגה או תנועה חדשה, התארגנות של כוחות שרוצים שישראל תחיה לפי עקרונות מגילת העצמאות, תחתור לפתרון שתי המדינות במקום למדינה דו־לאומית ותתחבר לעולם למען כלכלה משגשגת.