המפלגה שהקימה את המדינה החליטה אתמול להקים מחדש גם את עצמה. יכול להיות שזהו הפרכוס ההירואי האחרון של הדינוזאור הזקן של מפא"י, ויכול להיות שזו יציאה לחיים חדשים. דבר כזה עוד לא קרה למפלגת העבודה, וספק אם יקרה. בתום הליך פריימריז מעורר כבוד, הודיעו החברים שנותרו בשלד הבורסאי המתפורר הודעה פשוטה: עולם ישן נחריבה. רוצים משהו אחר לגמרי. רוצים לנקות את האורוות, לטלטל את הספינה, להתחיל מההתחלה. כל מה שהיה, פסול. רוצים משהו אחר לגמרי.



איתרע מזלו של עמיר פרץ להיות בצד הלא נכון של המהפכה הזאת. פרץ, אחד המפסידים הראויים שהיו כאן, מבין עכשיו מה הרגיש שמעון פרס כשהוא עצמו ניצח אותו נגד כל הסיכויים בפריימריז שהתקיימו ב־9 בנובמבר 2005 (אחרי שפרס הוא שהחזיר אותו למפלגה). אי אפשר לא לחוש צער על פרץ. זה היה, קרוב לוודאי, הניסיון האחרון שלו להגיע לפסגה שעליה חלם כל חייו. אחרי שעבר מה שעבר במלחמת לבנון השנייה, בנה את הקריירה מחדש בחריצות של נמלה ובסבלנות של פיל, כדי להיתקל בתופעה שאף אחד, עד רגע זה, לא יודע להסביר. תופעה ושמה אבי גבאי.



זה ייגמר בצל"ש או טר"ש. בזמנו, גם עמרם מצנע כבש את העבודה בסערה דומה (אם כי מצנע היה מפא"יניק מוכר ובכיר). זה נגמר בבכי. לגבאי יש פוטנציאל המראה מרשים, אבל גם אפשרות להתרסקות מפוארת. הכיוון ייקבע בחודשים הקרובים. או שיהיה קו עלייה, או שיהיה קו ירידה. כולם (כולל הפרשנים) ייתנו לו עכשיו הרבה מאוד עצות. כדאי שכולם (כולל הפרשנים) ישיגו קצת צניעות, כי גבאי הגיע למה שהגיע בכוחות עצמו.



מצד שני, הוא נהנה עד עכשיו מנסיבות נדירות, מזל גדול, צירופי מקרים מסמרי שיער, רוח גבית ומגמות עולמיות מוכרות שהעלו לשלטון אנשים עוד פחות מנוסים ממנו (דונלד טראמפ, נניח). כל זה ייגמר החל מהיום בבוקר. עכשיו הוא בליגה של הגדולים. עכשיו היריבים הם לא בוז'י ועמר בר־לב, אלא בנימין נתניהו, יאיר לפיד, משה כחלון (מי היה מאמין) ואביגדור ליברמן. בליגה הזאת על שגיאות משלמים. בליגה הזאת כשטועים - חוטפים. הניסיון הפוליטי הדל שלו מעמיד בספק את סיכויי הצלחתו, אבל זה גם מה שאמרנו כשהכריז על ריצה לראשות העבודה, לא?



בצד הלא נכון של המהפכה. עמיר פרץ, צילום: פלאש 90
בצד הלא נכון של המהפכה. עמיר פרץ, צילום: פלאש 90



חיפש את דרכו אצל לפיד ויעלון





כשפרש מהממשלה ומ"כולנו", לא היה גבאי סגור לגמרי על עצמו. הוא עשה מרתון של מפגשים עם כו־לם. מגבי אשכנזי, דרך יאיר לפיד ובוגי יעלון וכל שחקן או תת־שחקן על המפה הפוליטית או בפריפריה הנושקת לה. אחרי הסיבוב הראשון, הגיע למסקנה שהוא רוצה להצטרף לפלטפורמה פוליטית, "אבל רק דמוקרטית". החוויה שעבר במפלגה לא־דמוקרטית שבה יש מנהיג אחד (כחלון) ואין בלתו הספיקה לו. אז יאיר לפיד נפסל, וליברמן נפסל, והליכוד לא מתאים. נשארה מפלגת העבודה. גבאי רצה מאוד להביא את גבי אשכנזי לעבודה. לדעתו, באותו שלב מקדמי של גישושים אשכנזי הוא שובר השוויון. "הוא יעשה את ההבדל", אמר למי שאמר. אשכנזי, בתפיסת גבאי, הוא גם גנרל, גם גולנצ'יק, גם עדות המזרח, אבל כזה שלא מבריח את "השבט הלבן". אחד כזה נולד רק פעם בכמה דורות.



אבל אשכנזי מחזיק את כל התכונות האלה על הנייר. במציאות, הוא לא באמת סיפק את הסחורה. מצולק ומותש ממאורעות הרפז, גבי עוד לא החליט עם עצמו לאן מועדות פניו. גבאי הבין שהמשחק של גבי הוא משחק מקדים. מכאן לשם, גבאי קיבל החלטה: באין אשכנזי, הוא יהיה אשכנזי. כלומר, מועמד מזרחי לראשות מפלגת העבודה.



הוא תכנן את המהלך בקפידה, כמו שכרישי בורסה מבצעים "השתלטות עוינת" על חברה במשבר. הוא התחיל בראיון מכונן אצל אילנה דיין ב"עובדה". כמה ימים אחר כך הכריז על הצטרפות למפלגת העבודה והתחיל מפקד. המאות, שהפכו לאלפים שהתפקדו בעקבותיו, חידדו את החלטתו לא לחכות לשום דבר. עכשיו, או לעולם לא. את הקמפיין שלו נלמד בבתי ספר, בהנחה שמתישהו נבין אותו בעצמנו. גבאי זיהה את זרמי המעמקים של מתפקדי העבודה. אלה האנשים המושפלים, מאוכזבים וממורטטים בעולם הפוליטי. הם תקועים בביצה שאין לה סוף. הם רוצים שמשהו יזעזע אותם ויטלטל אותם ליקום אחר. המשהו הזה חייב להיות חדש, רענן, כזה שהם עוד לא ניסו. הוא נכנס לדמות הזאת בקלילות, כי זוהי בעצם דמותו.



משה כחלון. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
משה כחלון. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90



סיפק ליחימוביץ' ניצחון





במהלך הקמפיין קיבל כמה החלטות מבריקות, שמתאימות לפוליטיקאים מנוסים הרבה יותר ממנו. כך, למשל, הודיע על תמיכה בשלי יחימוביץ' לראשות ההסתדרות בשלב מוקדם. הוא לא היה בטוח שהיא תנצח, אבל הוא כן היה בטוח שמהלך כזה ייצר אצל יחימוביץ' את האמפתיה שתאפשר לה להתגייס למענו במלוא העוצמה בסיבוב השני (רוב אנשיה התגייסו כבר בראשון). הוא ידע שיחימוביץ' צמאה לניצחון כלשהו, שיהפוך את המגמה השלילית שלה. הוא סיפק לה את הניצחון הזה. היא סיפקה לו אותו בחזרה.



גבאי ינסה להפוך את מפלגת העבודה למקום בר ניהול. משימה שאיש ממנה חי עוד לא חזר. הוא ינסה להפוך אותה למודל דמוקרטי של יש עתיד, לגוף מתקדם, שואף חיים, דיגיטלי ומתוקתק. שיהיה לו בהצלחה. החברים, שיביעו בו אמון ותמיכה נלהבת כל הבוקר הזה, מצטיידים כבר בסיכות קטנות וחלודות, שיהפכו בהמשך לסכינים ארוכות. אם הסקרים יחייכו, הסכינים יאופסנו. אם העסק יחרוק, גבאי יתחיל לדמם, כמו כל מי שקדם לו. הוא יצטרך להתאפס על עצמו במהירות, לבנות כוורת יעילה, יצירתית ונאמנה, לסמן את מקורות הכוח של המפלגה ולביית אותם. ידיו מלאות עבודה.


ועוד לא דיברנו על זהות יו"ר האופוזיציה הבא. השלימזל הנוכחי בוז'י הרצוג לא הסתפק בתבוסתו בסיבוב הראשון, והתעקש לחטוף בראש תבוסה נוספת בסיבוב השני. זאת, אחרי שגבאי הצהיר שיציע להרצוג להישאר בתפקיד יו"ר האופוזיציה (גבאי עצמו מנוע, כי אינו חבר כנסת). עכשיו הרצוג ניצב מול הריסותיו שלו ומחכך ידיים בהנאה. הוא הצליח להחריב את עצמו עד היסוד. כבוד.



האם בנימין נתניהו ויאיר לפיד צריכים להיות מודאגים? מוקדם לדעת. ביבי לא ממש. אם גבאי חושב שיסחוף מצביעי ליכוד עם דיבורים על "סוציאל דמוקרטיה", הוא טועה. אם הוא סבור שחלומות באספמיה של "שלום" יחזירו הביתה את המצביעים, כנ"ל. מישהו צריך לגלות לו שעם ישראל נדד ימינה חזק. היתרון שלו הוא בדיוק היתרון של גבי אשכנזי, רק בלי הדרגות: ישראלי ממוצא מזרחי, אבל לייט. מתקדם, דיגיטלי, אינטליגנטי, חד, מצליחן. גבאי מייצג מעמד בינוני־מזרחי שהלך וגדל וצבר עוצמה ושאיפות בישראל הנוכחית. מעמד שמצביע ליכוד בדרך כלל ויצטרך סיבות כדי לשנות את ההרגל הזה. יש לגבאי פוטנציאל מסוים לספק את הסיבות הללו. נטל ההוכחה עליו. כרגע מי שצריך לדאוג באמת הוא רק יאיר לפיד.