עם כל הכבוד לדרמה, מערכת הבחירות במפלגת העבודה סבלה מסיקור יתר מתיש ומשעמם. הרי בסך הכל מדובר במפלגה עם פוטנציאל אלקטורלי שדומה לזה של הבית היהודי, ורק נסו להיזכר כמה שמעתם על הפריימריז בממלכה של נפתלי בנט ואיילת שקד, שהתקיימו רק לפני כשלושה חודשים. אבל עיסוק היתר מובן מאליו, כי העבודה היא מחוז החפץ של מרבית המסקרים והמפרשנים, מי שמייחלים שכמו חמורו של המשיח היא תביא סוף־סוף את הגאולה ותזרוק מהשלטון את בנימין נתניהו והימין ימ"ש.



אלא שסיכויי השלטון של מובילי העבודה החדשים קלושים, מכיוון שהם נטשו את הדרך של מי שהם מתיימרים לייצג: מקימי מפא"י ההיסטורית, מברל כצנלסון ועד דוד בן־גוריון. הדבר היחידי ששימרו ממאפייני המחנה הוא התאווה לכוח ולשלטון. אבל ללא הרוח והאידיאולוגיה, כל השוואה רק מעליבה את מפא"י ההיסטורית.



דווקא מהסיבה הזאת ובניסיון להערים על הציבור, הם מכנים את עצמם המחנה הציוני, מותג שהומצא בכוונה כדי לכסות על הערווה הרעיונית־ציונית. כי כשבוחנים את העמדות של רבים ממובילי העבודה, כל קשר בינן לבין מי שהקימו והובילו את מפא"י אינו קיים עוד.



הניתוק הרעיוני החל מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בגמגום ובבלבול של הגוורדיה הישנה בראשות לוי אשכול. הוא הסתיים בדור של אוסלו, בנטישה מוחלטת של הנתיב הישן ונחיתה במחנה השמאל המובהק, הקיצוני.



את ההמשכיות הרעיונית של מפא"י סימנו כבר ב־67' מי שהקימו את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, בהם נתן אלתרמן, אליעזר לבנה, צבי שילוח, משה טבנקין, רחל ינאית בן צבי ורבים אחרים מעצמה ובשרה של מפא"י. את החיבור המחודש לכל חלקי ארץ ישראל ואת אתגר העלייה וההתיישבות, שהדגישו אותם תומכי מפא"י, נטשו ממשיכי הדרך של מנגנון המפלגה.



העבודה חתכה סופית את שורשיה האידיאולוגיים כבר בתקופת יצחק רבין ושמעון פרס, ובד בבד התנתקה ממרבית הציבור הציוני. בפעמיים שהגיעה לשלטון בדור האחרון, ב־92' ו־99', היא השתמשה בדרכי עורמה והונאה כדי להיבחר ולשלוט: יצחק רבין הציג את עצמו כתואם יצחק שמיר, ואהוד ברק התחפש לליכוד ב' והסתבך בפרשת העמותות.



אלא שהיום ספק אם דרכי העורמה יספיקו לעבודה כדי לחזור לשלוט. כי בינתיים רוב המצביעים קלטו שאין שחר להנחות היסוד לגבי פרטנרים פלסטינים, סיכוי התנתקות וחזון השלום. במקביל האזהרות על בידוד מדיני ואפילו השד הדמוגרפי הערבי הוכחו כקשקוש. מרבית הבוחרים מבינים שהערבים של פרעות טרום־המדינה ו־48' נשארו אותם ערבים, ושהאתגרים הציוניים בתחום העלייה וההתיישבות נותרו בתוקפם, בבית אל כמו בנגב ובגליל. גם הדמוגרפיה הולכת ומצמצמת את המחנה הפוטנציאלי של העבודה, זו הסיבה שבגללה יאיר לפיד מתחפש לימין־מרכז, אף שהוא ומרבית ראשי מפלגתו ממש לא כאלו.



לכן ברור עד כמה פתטית היומרה הבומבסטית של היו"ר החדש אבי גבאי. הפתטיות והזיוף מתחדדים כשבוחנים את דרכו של גבאי, שכולה אופורטוניזם רעיוני. בכל מקרה טוב יעשו היו"ר החדש וצאן מרעיתו אם יפנימו שהדרך היחידה שעשויה להוביל אותם לקולות העם היא חזרה אמיתית למחנה הציוני. זהו המחנה שעולמו הרעיוני נטוע היום במרחב שבין מרכיבי הקואליציה הנוכחית, שהיא ממשיכת דרכה המובהקת של מפא"י ההיסטורית בתחום הלאומי.