לרשימת ההישגים של אבי גבאי השבוע אפשר להוסיף גם הישג תקשורתי מרהיב: הבאתו של יאיר לפיד להתראיין ולהשיב על שאלות. לפיד התייצב באולפן חדשות 2 מול קרן מרציאנו כדי לדבר על הצוללות ועל "בגידה במולדת", אבל גם כדי להתייחס לתחושה ולסקרים שמראים כי השבוע גבאי כיבה לו את הלפיד.

לפיד הלך על קו מעניין: בנימין נתניהו יודע לנהל את המדינה אבל לא אכפת לו יותר, הוא מרוכז רק בעצמו ומסובך עם עצמו ועם מקורביו. גבאי נראה דווקא "בחור טוב", אמר לפיד בהתנשאות קלה, אבל הוא לא מכיר, הוא לא יודע איך עושים את זה. אני יודע, אמר, כי הייתי שר אוצר, ישבתי בקבינט והצלתי את הכלכלה.

מעניין לקרוא מחדש מה אמר לפיד כששאלו אותו לפני חמש שנים, כשקפץ מ"אולפן שישי" לפוליטיקה, על הניסיון הדל שהוא מביא כמגיש טלוויזיה. התשובה היא קלישאה, משהו בסגנון: גם ניסיון רע הוא ניסיון, אבל זה לא מספיק טוב. לפיד לוקח את גבאי לעימות במקום קצת בעייתי. גבאי חדש, הוא טירון פוליטי, אבל חוסר ניסיון הוא תווית חמקמקה. בין תומכי גבאי היה מי שאמר שהניסיון הניהולי שלו גדול פי אלף מזה של לפיד. הוא ניהל מאות עובדים, הוא הוביל חברות במשק, הוא יודע על כלכלה את מה שלפיד לא למד בקורס המזורז של שלוש השנים שלו שהסתיימו באפס, לא רק במע"מ אפס. את מי לפיד ניהל, שאל אחד מאנשי העבודה שהצבע חזר לו ללחיים.



אחד הפוליטיקאים אמר לי השבוע שהוכח עוד כלל אצבע: המועמד שעליו מדברים הכי הרבה זוכה בסוף. זה כלל שכדאי להתעמק בו. גבאי עושה ללפיד את מה שלפיד עשה לכל השאר לפני חמש שנים. הוא בא נקי, מבחוץ כאילו. הנטישה שלו את מפלגת כולנו של כחלון לטובת מפלגת שמאל כמו העבודה - מיטשטשת. העובדה שהוא הצביע עם בצלאל סמוטריץ' והיה חבר ממשלתו של נתניהו, מתעמעמת נוכח המעשה החריג של התפטרות מהממשלה אחרי שנתניהו הדיח את משה יעלון ומינה את אביגדור ליברמן. השכר העצום שקיבל בבזק לא מתקשר עם צרותיו של שאול אלוביץ', ולא דבק בו כלום.

הלפיד של גבאי, שהוא לקח השבוע מיאיר, הוא לפיד התקווה. "קולי נאלם, לבי נרגש, בא לשכונה בחור חדש", מפזם אלון אולארצ'יק, ומזמזמים להם חרישית חברי הגוש הגדול במדינה, גוש השמאל־מרכז, הרוב הדומם, השותקים והמצקצקים ששואלים כבר שבע שנים: "נו, מה יהיה? מתי ביבי הולך?"
הם ישבו בבית. הם לא הלכו להצביע. הם הצביעו לפיד והתבאסו שהוא הלך עם האח בנט לממשלה, הם הצביעו ציפי לבני וראו איך היא מתברגת בתור השמעון פרס של נתניהו. הם הצביעו הרצוג ושוב נאחזו בסקרים ובתחושה שכולם רוצים מהפך, במיוחד כל החברים שלהם בפייסבוק, שבאופן מקרי הם מצביעי מרצ והולכים לאותו חוג יוגה, והתבאסו לגלות שהעם עם ביבי, עם הגולן, והוא גם ימני. הם עדיין לא מחקו את לפיד והביטו בעצב בגופתה של מפלגת העבודה שעוברת התעללות מתמשכת, ואז בא הבחור הזה. הוא מדליק את התקווה של השמאל־מרכז, הוא פתאום השחקן שעליו מדברים. הוא לקח מלפיד את אש השינוי. השינוי זה הוא.

גבאי חוגג את הניצחון בבחירות בעבודה. יותר נגיש ופחות סלב מלפיד. צילום: מרק ישראל סלם

יש לו עוד יתרון אחד - הוא יותר נגיש ופחות סלב. המראה של גבאי בנאום הניצחון הוא עדות לכך. הוא בא בחולצה פשוטה והזיע את ניצחונו. זה בחיים לא היה קורה ללפיד. לפיד נראה כמו פוסטר של זכר האלפא המצוי. שיניו צחורות, ידיו חסונות, מבטו נחוש אך גם מלטף. פטריק קים הישראלי. הוא נראה מצליחן גם כשהוא לא מצליח. גבאי נראה כמו עוד אחד. מרשים אבל לא מדי, מבטו עגמומי, הליכותיו נעימות, אין לו איזה שטיק מאוד בולט. הוא אחד מהעם. הוא גם מדבר כך - ישר וישיר, בלי הרבה טקס בישבן.

לפיד עובד בלהיות תחליף נתניהו. לא תתפסו אותו, כמעט, בלי ז'קט, הוא מדבר לעם ישירות למצלמה מלשכת ראש הממשלה בכאילו. הוא משדר: נתניהו עשה את שלו וביבי יכול ללכת. אני התחליף - לאומי, רציני, יפה, אחלה אנגלית, חיוך מיליון דולר, ובלי כל קשקושי המקורבים פלוס ליהיא המקסימה, במקום הגברת. לפיד הוא השיהאב 3. גבאי הוא בדיוק לא. הוא לא תואם ולא חיקוי, הוא משהו אחר. הוא גם לא מחביא את השמאלנות, אף על פי שיש לו מקדם ביטחון מעניין.

גבאי יכול להרשות לעצמו להיות שמאלן כי הוא בא מהימין. בתוכניתו המדינית הוא מתחיל בכסף. הפער בינינו לבין הפלסטינים הוא בלתי נסבל. הוא צודק. אחר כך הוא מדבר על הידברות ועל שתי מדינות לשני עמים, כולל גושים וחילופי שטחים על בסיס קווי 67'. זה בדיוק מה שאבו מאזן אמר לו שנתניהו צריך לומר כדי שתהיה פגישה.

אגב, אבו מאזן היה המנהיג הזר הראשון שהתקשר לגבאי. הוא זיהה את התקווה ואת הפוטנציאל ואיחל לו הצלחה. מבחינתו יש פרטנר, בתנאי שגבאי יצליח להתברג בצמרת. ראובן אדלר, הפרסומאי והאסטרטג של שרון, דיבר פעם על הציון 3.2 שחייב כל מנהיג כדי להיבחר לראשות ממשלה. על פי אדלר, בסקלה שבין ימני שהוא 5 לשמאלני שהוא 1, המועמד חייב להיות באמצע עם נטייה לימין. כך נבחר יצחק רבין, כך נבחר אהוד ברק, כך נבחר שרון מהצד השני. הוא היה קרוב ל־5 ועבר מכבסת מיתון וריסון כדי להיות מקובל.

גבאי, הליכודניק של פעם, לא צריך הרבה כדי להיראות מרכזי. גבאי מביא איתו רוח חדשה, לא בטוח שזה מספיק. הוא שמאלני מזרחי, מיליונר ואולי גם מהפכן חברתי, שהוכיח לכולם שוב את כוחו של המועמד החדש מבחוץ. בניגוד להערכות, המפלגה לא תעשה לו את המוות, כי היא זקוקה לו - לפריימריז וגם לשימור התקווה.

לסיום, אחרי הפרחים והכתרים, התקוות וההישגים, חייבים לומר עוד משהו עובדתי ומשעשע: הבחירה בגבאי משלימה מהפך פוליטי היסטורי. בראש כל המפלגות המרכזיות בישראל עומד היום פוליטיקאי שהוא ליכודניק. בנט בבית היהודי היה ראש לשכתו של נתניהו יחד עם המזכירה איילת שקד, כחלון הוא ליכודניק מבית ומלידה והיה שר של נתניהו, ליברמן היה ראש לשכתו ואיש המרכז וביתן 28, לבני הייתה מינוי של נתניהו לרשות החברות הממשלתיות וחברת כנסת בליכוד, יעלון, וסער ממפלגת "עוד דקה נשוב", כולם היו בליכוד. ועכשיו גבאי.
השמאלנים שולטים? בחייכם - כולם מהליכוד. כולם היו בני. כולם יושבים על תנאי.

הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2.