והרי השתלשלות העניינים הפרטית שלי במהלך הבחירות האחרונות ולאחריהן: ב–17 במרץ 2015, אני ועוד 4,254,787 איש יוצאים - חלקנו נוהרים - אל הקלפיות ומצביעים. הצבעתי למחנה הציוני ובעודי משלשל את המעטפה אני חש שרוחות של שינוי מלטפות אותי. בעשר בערב, עם היוודע תוצאות הסקרים של ערוצי הטלוויזיה, הרוחות האלו מתחלפות בכעס ובתסכול. בו במקום אני נשבע שלא להצביע יותר למפלגה המקוללת וחסרת האנרגיות הזו שנקראת ״העבודה״.

מאז, בכל פעם כשבוז׳י הרצוג מופיע מולי בטלוויזיה, אני מתרגז וצועק לעבר המסך: ״כולם היו בעדך, פינו לך את הדרך, ואתה, כל מה שהיית צריך זה להבקיע מול שער ריק, אבל בעטת ליציע, קיבינימט. איך? איך הצלחת?״.

בעקבות מפח הנפש אני מבין שבשביל לנצח בבחירות במדינת ישראל אתה חייב להיות אדם ״סוחף״. זו הדרישה הכי חשובה. כישורים פוליטיים ויכולות ניהוליות גבוהות - כמו של הרצוג - לא מספיקים אצלנו. במדינתנו הקטנה יש דרישה לפרפורמרים גדולים.



ובעקבות ההערכה הזו, אני עובר לאיש היחיד במערכת הפוליטית שיכול להתחרות בכישרון התיאטרלי, בקסם האישי וביכולות הרטוריות של בנימין נתניהו, האיש שאם ירצה יוכל גם למכור כרטיסים לחוגי הבית שהוא עושה - יאיר לפיד. אני גם מסתמך על היכרותי עם המשנה הפוליטית של יו"ר יש עתיד, כפי שהשתקפה מטוריו בעיתון: דמות של איש מרכז–שמאל, תומך נלהב בהסדר מדיני עם הפלסטינים, בזכויות אדם, בכלכלה חופשית ובשוויון בנטל.

אולם לאט–לאט, ככל שהזמן עובר, אני מקבל יאיר לפיד עם נטיות מוזרות: להניח תפילין בכותל, להתחנף לחרדים, להיכנס בשוברים שתיקה או בכל ארגון זכויות אדם אחר.

אני משכנע את עצמי שהוא עושה את זה רק כדי לקטוף קולות מהימין, שזו פעולה טקטית טהורה, ושברגע שיהיה בשלטון הוא ישוב להיות איש המרכז–שמאל שאני מאמין שהוא. בהמשך אני נפגש לקפה עם חבר כנסת בולט מאחת המפלגות הגדולות. הוא שואל אותי במי אני תומך. אני מספר לו שביאיר לפיד ומסביר כי מתחת לאסטרטגיית הפזילה לימין מסתתר שמאלני בכל הנוגע לענייני חוץ, ואיש מרכז בכל הקשור לענייני פנים. חבר הכנסת שיושב איתי צוחק בקולי קולות. כל בית הקפה מסתכל עלינו. אני משפיל מבטי ארצה. מבין שבשם המהפך שאני מייחל לו, האמנתי לתיאוריות הזויות שהראש שלי המציא.



אבל אני עדיין עם לפיד. מבחינתי הוא עדיין האופציה הטובה והריאלית ביותר להחלפת השלטון. אני מנסה למצוא את עצמי בדפי המסרים שלו ולא מצליח. אבל אני עדיין איתו. עד שמגיע היום שבו אני צריך לראיין את בוגי יעלון בתוכנית האירוח שלי בהוט, אני צולל אל האדם וקורות חייו ומגלה אישיות שכאילו נלקחה מזמנים אחרים, יותר צנועים, יותר אידיאולוגיים, מהימים שבהם המנהיגים שלנו לא הביטו אלינו מגובה הפנטהאוזים במגדלי אקירוב או מהאחוזות בקיסריה.

יצא לי לפגוש במשך השנים הרבה אנשים מהתחום הפוליטי, אבל אדם חדור ערכיות כמו יעלון עוד לא פגשתי. מעבר לזה שבוגי סוחב עמו סיפור חיים של אדם יוצא דופן שמזכיר בגישה ובהתנהלות את הזקן משדה בוקר. כשפגשתי אותו פנים אל פנים, גיליתי שגם בעוצמות שלו הוא מזכיר את הזקן. מדובר באדם עוצמתי, במובן החיובי, הלא מסרס, של המילה. אף על פי שיאיר לפיד מתהדר בתמונה ענקית של בן־גוריון (עומד על ראשו בים) במשרדו, ברור שאם יש מישהו שהוא גלגול של הזקן זה בוגי יעלון. ויותר מזה, ברור לי שלהצביע לבוגי זה להצביע לשפיות - ואני אומר את זה כאדם שהשתגע לא פעם ולא פעמיים.

אף על פי שקשה לי להתחבר לתפיסה המדינית של בוגי בכל הקשור לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים (בגדול, אפשר להגיד שהוא מדבר על כך שלא יהיה פתרון בשנים הקרובות וצריך לנהל ביד רמה את הסכסוך), אני מבין שאדם נדיר כמוהו במערכת הפוליטית לא רואים בכל יום או בכל מערכת בחירות. אני מבין שאם יש בחירות - אני מצביע למפלגה העתידית של בוגי.

ואז מגיע אבי גבאי ומכריז על התמודדות לראשות מפלגת העבודה. משהו בו תופס אותי. באיחור לא אופנתי אני צופה בראיון שנתן בדצמבר 2016 לאילנה דיין, ממש לאחר שהתפטר מהממשלה. הוא מדבר בכנות ובישירות, אין בו גרם אחד של התנשאות (שזו החולשה הגדולה של רוב אנשי השמאל). הוא מדבר באומץ מאוד לא אופייני לפוליטיקאי. שלוש פעמים אני צופה בראיון ובכל פעם מנסה להסביר לעצמי מהו הדבר הזה שיש לו וגורם לי לעשות את הבלתי ייאמן (בהתחשב בכך שהוא פוליטיקאי) - לבטוח בו, להאמין לו, להאמין בו. האמת היא שאני לא מצליח להסביר לעצמי מה זה הדבר הזה, אבל אני עושה לייק בעמוד הפייסבוק שלו.

המרוץ להנהגת מפלגת העבודה נמשך, ואני מתקשה להאמין שאדם כל כך חדש, כל כך רענן וטרי, יצליח לנצח את המנגנונים העבשים והזרמים התת–קרקעיים של המפלגה. אני מהמר שעמיר פרץ ייבחר וגם יקבור איתו את המפלגה בבחירות הבאות.

אבל אז, ביום שני השבוע, בשעה 21:18 אני מגלה שהבלתי ייאמן קורה. אני מבין שאני חוזה בנקודת ציון רצינית באבולוציה של הפוליטיקה הישראלית. שאני צופה בלידתה של אופציה, אופציה חדשה, אופציה של מישהו שיודע לדבר אל דור ה–y - שאני חלק ממנו - ואף לדורות שמתחתי. אני מבין שזו כבר לא מפלגת העבודה כפי שאני מכיר אותה. זו מפלגה חדשה, נועזת. להתראות לפיד, להתראות בוגי, בבחירות הבאות אני עם גבאי.