אלה מקוראינו שאינם בורים כמוני, ורוחב ידיעותיהם כולל גם את השפה הערבית, היו יכולים לצפות בכתבה באל־ג'זירה, שמתארת אירוע שנערך ברודוס לפני כשבועיים תחת הכותרת "כנס פיוס", ובו השתתפו נציגים מלוב ונציגים מישראל. ערוץ אל־ג'זירה היה שם לאורך כל ימי הכנס ושידר ארבע פעמים. מי שצורך את החדשות שלו בעברית, לא שמע מה קרה בכנס הזה ולא יודע עליו. 
 
אומנם לפני כארבעה חודשים (ב־9 במרץ) חשפתי בידיעה בעיתוננו את העובדה שהכנס עומד להתקיים, אבל לא היה לכך הד. הכנס אכן התקיים בסוף שבוע שהסתיים בתחילת החודש הזה. לא הייתי שם, אף שהוזמנתי בנדיבות, אבל אני מקבל הדים מרפאל (רפי) לוזון, מארגן הכנס. רפי חי כיום בלונדון, והוא אומר לי משם ותדהמה מסוימת בקולו: "אני לא מבין? בעיתונות הערבית יש סערה ודיווחים, ואילו בתקשורת הישראלית כלום".

קרא, גמליאל והשר הלובי בכנס הפיוס. צילום: רפאל לוזון
קרא, גמליאל והשר הלובי בכנס הפיוס. צילום: רפאל לוזון

 
אני צופה בכתבה מאל־ג'זירה. לא מבין ערבית, אבל מבין את התמונות. הם מצלמים את הכנס, הנואמים, המראיינים, ומרבים בצילום יהודים חובשי כיפות, אחת מהן כיפה סרוגה לבנה שהסורגת שזרה מגן דוד כחול לתוכה, והצלם של אל־ג'זירה אהב לצלם. משדרים גם אנשים מזמרים ומתופפים על דרבוקות, בהפסקה בטרקלין הכנס אישה רוקדת בסגנון מזרחי, וחובשי כיפות רבים באירוע השמח הזה. מצלמים גם מנהיגים ערבים נושאים נאומים. גם רפי לוזון מתראיין. 
 

ניצולי שואת יהודי לוב במוזיאון הווטרנים באשדוד. צילום: לשכת ח"כ קסניה סבטלובה
ניצולי שואת יהודי לוב במוזיאון הווטרנים באשדוד. צילום: לשכת ח"כ קסניה סבטלובה

 

ככה אומר לי רפי לוזון בעברית: "ארגנתי, עם שותפי למיזם אדווין שוקר, סגן המנהל האירופי של הקונגרס היהודי העולמי, את כנס הפיוס החשוב הזה, לציון 50 שנה לגירוש יהודי לוב. זה כנס שקרא לפיוס ולשלום בין העמים. יצרתי קשר עם שרים לובים ועם עוד אישים ערבים וכמובן עם שרים ישראלים, ובהם כאלה שיש להם זיקה ללוב. רציתי שיופיע גם שר ישראלי המדבר ערבית והזמנתי את איוב קרא, שאכן היה כוכב בקרב הערבים בכנס. אחרי עבודה ארוכה הצלחנו להפגיש יהודים יוצאי לוב, מוסלמים ונוצרים, וכן מנהיגים כורדים וגם יזידים.

הכנס התנהל באווירה של שלום, תוך דיאלוג, שירה, אוכל וצחוק. כולם דיברו על שלום ודיאלוג בין היהודים לבין העולם הערבי, ובפרט עם לוב. הוחלט לקיים את האירוע הזה בכל שנה".
 
רפי לוזון צירף לי במייל את רשימת האח"מים שהשתתפו בכנס, ובהם השר הלובי לענייני מידע ותרבות עומאר אלגויירי; השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל; שר התקשורת איוב קרא; סגן יו"ר הכנסת חיליק בר; יועצו הבכיר של ראש ממשלת לוב, מוחמד עלי טריקי, שהוא גם בנו של השגריר הלובי באו"ם בזמן קדאפי; מנהיג היזידים ד"ר מירזה דינאי; הרב דוד רוזן; שניים ממנהיגי האופוזיציה העיראקית, בהם מיתאל אל־אלוסי, ששני ילדיו נרצחו בגלל תמיכתו בישראל; אלוף (במיל') יום טוב סמיה; שני נציגים מהרשות הפלסטינית (אחד מהם שר) ועוד.

שינוי ביחס מדינות ערב?

הנציגים הפלסטינים אף הביאו עמם שי מאבו מאזן ללוזון. בפייסבוק של השרים גילה גמליאל ואיוב קרא מצאתי התייחסויות לכנס ותמונות, אבל בשום מקום אחר בעברית לא. 
 
גוגל מתרגם לי מאמרים מהעיתונות הערבית. כותרת אחד מהם אומרת: "האם הכנס של יהודי לוב ברודוס מסמל שינוי ביחס מדינות ערב כלפי היהודים שגורשו?" 
 
כולנו רחוקים מתמימות. לוב היא מדינה מפורקת ומסוכנת. מי שמוגדר כיום כראש ממשלת ההצלה בלוב טוען שהוא לא הסמיך איש לדבר בשם לוב ויעניש את מי שעשה זאת בכנס ברודוס. באחד הטוקבקים לכתבה אני קורא: "אלה יהודים שתומכים בקולוניאליזם ובמתנחלים, ועכשיו רוצים נורמליזציה". שנאה לא חסרה בעולם הערבי.

מצד שני, רפי לוזון אומר לי: "אני מקבל טלפונים מאישים בולטים מלוב עם הצעות שהייתי מגדיר כהיסטוריות. בינתיים השתיקה יפה להן". הוא מתלהב: "מה שהיה ברודוס, ועוד יהיה, זו אבן פינה היסטורית. יום אחד יזכרו זאת כמו אוסלו, רק מהצד הימני של המפה". הוא מבקש: "מאיר, אל תזלזל כמו רוב העיתונאים בארץ". ואני חושב לעצמי: הכנס הזה הוא סיפור די מעניין, לא? מדוע לא שמעתם עליו עד כה?