אמצע יולי הוא זמן מצוין לסיכום ביניים של הטרנדים הלוהטים של הקיץ, שכדאי לכם להיות חלק מהם. בחרו לכם את מי לאהוב, ממה לפחד ואיזה טרנד שווה להוביל.

1. צמד זמרים שהשם של הראשון מוזר והשני רגיל: האבות המייסדים של הסגנון המוזיקלי החדיש הם כמובן סטטיק ובן־אל, שבעוד בן־אל הוא שם שגרתי, סטטיק הוא שם בלתי סטנדרטיק. אבל מכיוון שהם איתנו כבר לפחות חמישה להיטים, השמות הפכו לאהובים ומעוררי קנאה. הצמד החם הבא הוא קטריקס ודורון ביטון, שכבשו את חתך הגילים של בנות 10 עד 10 וחצי וגרפו 500 מיליון צפיות ללהיטם "חופשייה", עם הדימוי המרענן של הקיץ: "חריפה כמו דג מרוקאי, נראית לא מפה, היא אולי מהוואי, קורא לה לבוא היא צועקת לי 'די', מדברת אנגלית וואללק מתה עלי, ביי". אפשר לצפות שבהמשך הקיץ יגיעו גם פנטסטיק ואביתר, דינמיק ואופיר וכמובן הצמד ששום נערה לא תהיה אדישה אליו, אלקטרוניק ודוד. כדאי למהר ולהתמכר, כי עם בוא הגשם הראשון כנראה שרובם יינגפו ונגיד להם, וואללק מתים עליכם, אבל ביי.

2. תופעות מפחידות ומבהילות שעוד רגע יהרגו את כולנו: הדתה, משבר הגיור, מתווה הכותל - זו רק רשימה חלקית של אירועים שגרמו לתבהלות ציבוריות אדירות. הקיץ התחיל עם האירוע המבעית של השנה שכל אזרח במדינה חשש שיהיה סופה הסופי בהחלט של הדמוקרטיה: פיטורי דן מרגלית מ"ישראל היום". אף אחד לא חזה שנצליח להתאושש מהמכה האנושה הזאת, ואז הגיעו בזו אחר זו תופעות נוראיות בסדר גודל של גודזילה, שכל אחת מהן מהווה סיבה מוצדקת לוותר על החיים כאן ועכשיו. התופעה המזעזעת האחרונה היא כמובן ההדתה - מדובר באירוע אימים שבו ילדים רכים ועדינים שמתנשאים לגובה של שני מטר ומזיעים מכל מקום אפשרי, נחשפים למנהג הפגני של הדלקת נרות שבת, ומשם קצרה הדרך להפיכתם לדוסים קנאים שרוצים להקים את בית המקדש השלישי. 



3.אנשים הפסיקו לראות טלוויזיה: החידה הגדולה בעולם התקשורת: איך קרה שהרייטינג של ערוץ 2 בהתרסקות? הם עושים הכל כדי להביא לנו סדרות איכות כמו "שמחות", תחרות ריקודים מפוהקת והומור סחי מתחנחן ומתלקק בערבי שבת, ואז הם תמהים שאנחנו לא צופים. השאלה היא איך אנשים צפו בזה עד עכשיו? סביר יותר שהנתונים הקודמים היו טעות, והרייטינג החדש הוא האמיתי. 

4.סרטוני רשת שבהם מישהו צעיר מדבר וכל מילה נכתבת בגדול בצד: הקיץ הוצפנו בבני 20 כועסים, דלוקים וזועמים שרוצים לשנות את העולם. ולכן, ממש כמו צ'ה גווארה ולך ואלנסה, הם מעלים לפייסבוק סרטון קצבי, שבו הם מוחים על תופעה שהגיעה לרמת הבלתי, ומכיוון שהם משערים שאין לנו מוח, כל מילה חשובה זוכה להבלטה גרפית. למשל: סרטון על קבוצות וואטסאפ משפחתיות. "די! אני לא יכולה יותר!", צועקת דמות אדומת שיער קופצנית, ועל המסך כתובות המילים "די!" ו"היא לא יכולה יותר!". היא ממשיכה לצעוק. עכשיו היא בחוץ על דשא: "הודעת מזל טוב בוואטסאפ היא כמו וירוס!". דגש על המילה "וירוס", שגם נכתבת בצד בגדול. לונג שוט, הקופצנית בתוך סירה, "סבתא כותבת ‘מזל טוב עומרי'... ואז כולם חייבים להצטרף", המילים "חייבים להצטרף" נכתבות על המסך, "ואז כמו גל צונמי כולם נזכרים להיות נחמדים, לכתוב מזל טוב ולהוסיף אימוג'י מתחנף". המסך מתמלא באימוג'ים של חיוכים, כובעי ליצן ורקדניות פלמנקו. הסרטון מועלה לפייסבוק בתקווה שכמו הפסקת העבדות, שחרור האישה והנגשת מוסדות ציבוריים לנכים, התופעה העצובה של "מזל טוב בקבוצות וואטסאפ" אולי לא תיפסק, אבל לפחות תזכה לצפיות כאילו אדומת השיער היא לפחות קטריקס ודורון.

5. מתקפת פטריוטיות דביקה ופרובינציאלית: התקשורת, ובעקבותיה העם, או להפך, יוצאים מגדרם כדי להאדיר באופן בלתי פרופורציונלי מישהי (גל גדות) או מישהו (עומרי כספי) שהצליחו בחו"ל, וכופים עליהם להיות שגרירינו האולטימטיביים. כזכור, אנחנו גידלנו אותם ויש לנו חלק בלתי נפרד בהצלחה, ולרגע לא ניתן להם לשכוח את זה. גדות לא הייתה הופכת לוונדר־וומן אם היא לא הייתה לומדת פעלולים מיוסי טריקי מקריית אתא, וכל נגיעה של כספי בכדור של גולדן סטייט תהיה בזכות האימונים שלו בגולדן יבנה. אז שלא יתפסו עלינו תחת, גם כן אלה, אפשר לחשוב. מי הם בלעדינו?