מה שהתחולל השבוע סביב עמדת המדינה בשאלת אימוץ ילדים על ידי זוגות חד־מיניים הוא בסופו של דבר לא רע. היו כעסים, היו טרוניות, חלקן בטון בוטה, אבל מתברר שהשיטה הישראלית עובדת. הדמוקרטיה הישראלית עובדת. נכון – הנושא עוד לא הוסדר. נכון – המדינה העליבה כמה אזרחים ואזרחיות בדרך. אבל בסך הכל קרה מה שצריך לקרות. האזרחים התוו למדינה דרך, ונדמה שהמדינה קלטה את המסר. או שאולי לא? ימים יגידו.
למה קרה דבר לא רע? כי זו הדרך הנכונה לשינוי הדרגתי של החברה הישראלית. ישנו סטטוס־קוו. בשלב מסוים הוא מתיישן – מפריע. זה לא קורה ביום אחד, ולא קורה לכולם. מדובר בתהליך. וכדרכם של תהליכים, הוא מתסכל את מי שזמנו קצר, שדרכו אצה לו לשנות את המציאות. וכדרכם של תהליכים, הוא מאיים על מי שחושש משינוי, שדבק בשגרה המוכרת.
יש קיצורי דרך לתהליכים האלה. קיצורי דרך הם דבר בעייתי. קיצורי דרך כוללים תקנות מינהליות, או רוב מזדמן ואקראי בכנסת, או פסיקות של בית המשפט העליון, שפה ושם ניסה לשנות מציאות חברתית באמצעות החלטותיו. הפסיקה היא עניין פורמלי, נחרץ. המציאות היא דבר תהליכי, מתפתח. צריך לכבד את התהליך הזה. צריך להתנהל בו במידה של סבלנות.
כמובן, סטטוס־קוו אינו דבר מקודש, וכדאי שהדבקים בו יזכרו זאת. מעת לעת צריך לשנות את הסטטוס־קוו, אגב, לעתים לכיוון של פתיחות ולעתים לכיוון של סגירות. ומנגד, לסטטוס־קוו יש יתרונות לא מעטים. כדאי שהמתעקשים על שינוי מהיר ודרמטי בזירות שונות יזכרו זאת. סטטוס־קוו מאפשר חיים משותפים לקבוצות שיש ביניהן מחלוקות עמוקות בנושאים מהותיים. לדוגמה, בשאלה אם לאפשר לזוגות חד־מיניים לאמץ ילדים.
סטטוס־קוו נכון לשנות כאשר ניכר שהחברה מוכנה לשינוי ותעכל אותו בלי שתיפגע היציבות החברתית. במקרה של היחס לזוגות חד־מיניים, ישראל משתנה במהירות. אגב, היא לא המדינה היחידה שזה קורה לה – באמריקה השתנה היחס לנישואים חד־מיניים משלילי לחיובי בתוך פחות מעשר שנים, שינוי מהיר ודרמטי. בשנת 2009 רוב של 54% עוד התנגד לנישואים כאלה. בשנת 2017 רוב של 62% תומך בהם. אגב, בישראל התמיכה בנישואים חד־מיניים גבוהה עוד יותר, וקרובה ל־80%.
ומה עם אימוץ ילדים על ידי זוגות חד־מיניים? אפשר להרגיש שגם לזה ישראל מוכנה, מה שלא מבטל את הצורך בבדיקה רצינית ומשכנעת של השלכותיו של אימוץ כזה זה על הילדים. אפילו הממשלה מרגישה את זה, ולכן מיהר השר חיים כץ “לבחון מחדש” את עמדת המדינה כפי שהוגשה לבית המשפט. וכמובן, המילה האחרונה לא בהכרח נאמרה. עוד ישנן מפלגות שלא השמיעו את קולן המכריע. עוד ישנן מפלגות שיוכלו לערער את הקואליציה אם יתעקשו לראות בתקנות אימוץ חדשות שינוי בלתי קביל של הסטטוס־קוו. גם למפלגות האלה יש זכות להשתתף בדיון, אפילו להתנגד לשינוי.
המפלגות יעשו חשבון פוליטי קר: האם ועד כמה עלולה עמדתן לפגוע ביכולת המיקוח שלהן בנושאים אחרים. לא במקרה, המפלגות הללו בלמו את מתווה הכותל – מהלך שהציבור הישראלי מתנגד לו, אך לא נסער בעטיו. לא במקרה הן אינן מתעקשות עד כדי שבירת כלים על ביטולם של משחקי כדורגל בשבת – מהלך שיחזור אליהן כבומרנג. ובעברית קלה: כנראה, הציבור הישראלי מוכן לוותר על פשרת הכותל – גם אם זה מצער מאוד כמה קבוצות בתוכו (ואני איתן). הציבור הישראלי לא מוכן לוותר על כדורגל בשבת – גם אם זה ממש לא אכפת לכמה קבוצות בתוכו (ואני איתן). ומה עמדתו בעניין אימוץ ילדים על ידי זוגות חד־מיניים? צריך לקוות שיביע את עמדתו. כי עמדת הציבור זה דבר שפוליטיקאים דווקא מבינים.