בימים אלו נישאים באוויר אדי דלק בכמות רעילה ופירומנים רבים מסתובבים עם גפרורים בידיים. המלחמה הבאה מתדפקת על הדלת, אבל עושה רושם שהמבוגר האחראי לא בבית.
מאז הפיגוע המזוויע בחלמיש בערב שבת שבו נרצחו שלושה ישראלים, נקלעה המדינה לסחרור. בתוך הכאוס שנוצר מנסים השרים השונים לשמר את מעמדם בדעת הקהל, ולא משנה אם על הדרך הם בועטים בכל המערכות המנוסות שמנסות לעשות כאן סדר. יו”ר הקואליציה דוד ביטן היה הנציג הראשון של הממשלה שעלה לשידור בערוץ 2 לאחר הרצח. כמתאבק מנוסה, הוא מיהר להקדים אגרוף למכה וטפל את אשמת הפיגוע על כוחות הביטחון, שבתקופה מתוחה זו, לדבריו, לא ידעו להגביר את האבטחה סביב היישוב חלמיש. החרתה אחריו שרת התרבות מירי רגב, שהגיעה במוצאי שבת לבקר בבית משפחת סלומון, והתגוללה אף היא על כוחות הביטחון: “השב”כ הזוי בטענותיו שאלה התוצאות. אני לא מבינה את האלוף פולי, שבוחן חלופות. המגנומטרים חייבים להישאר!”, טענה מבלי להניד עפעף של צניעות. ואילו השר לביטחון פנים גלעד ארדן התראיין ביום ראשון בבוקר, וקשר בין ההתנגדות ההולכת וגוברת במנהיגות ערבית בכלל ופלסטינית בפרט לגלאי המתכות, לבין ההשפעה על עמדתם של חלק מגופי הביטחון שהתריעו מפני השימוש בהם.
בנוסף לפגיעה ולזלזול בשב”כ, הולך ומתעבה מחנה שמאגף את נתניהו מימין והופך את סוגיית המגנומטרים מאמצעי ביטחוני, שניתן להתווכח על יעילותו, לסממן של ריבונות. במילים אחרות, לסמל קדוש שאל לישראל לוותר עליו – גישה שמתכתבת ישירות עם החששות הגלויים של העולם הערבי מפני שינוי הסטטוס קוו בהר הבית. הווקף הירדני, כמו העולם כולו, אינו מכיר בריבונות הישראלית בהר הבית. עבור פוליטיקאים כגון בצלאל סמוטריץ’, נפתלי בנט וגלעד ארדן, המלווים ברוח גבית הנושבת כעת במגזר הדתי לאומי, המשבר הנוכחי הוא הזדמנות פז לזקוף את הכבוד הלאומי־יהודי באמצעות נטילה חזרה של המפתחות שהעניק בזמנו לווקף משה דיין.
שלא נטעה, גם מקומם של חברי הכנסת הערבים בתדלוק האש לא נפקד. אחמד טיבי נאם בסוף השבוע במזרח ירושלים, והתסיס נגד אובדן הזכויות של המוסלמים על הר הבית. חנין זועבי הגיעה להתגרות בשבת בשוטרי מג”ב בירושלים, ששמרו, אגב, על איפוק מרשים. הסכנה שבהתפרצותה של מלחמת דת אזורית אינה מטרידה אותם.
על כל אותם אלו המנסים להכתיב כאן תסריטי אימה שטופים בדם, משקיף ראש הממשלה מהמרפסת. במקום ליזום דיון מדיני אחראי ולאותת במעשים לעולם המוסלמי שאין שינוי בסטטוס־קוו בהר הבית, הוא מעדיף להישאר ברמת האופרציה. שלא כמו בריז'יט בארדו בשיר של יוני רכטר ועלי מוהר, הוא לא יכול להרשות לעצמו להשאיר מאחור “את הטוב ואת הרע”. בינתיים, הקרע עם הרשות הפלסטינית מעמיק, פגישות התיאום הביטחוני הוקפאו וצה”ל החל בגל מעצרים של פעילי חמאס, שמזכיר אולי רק לי את מבצע שובו אחים. אתם יודעים איך זה נגמר.