אחרי שהימין יורה לכל הכיוונים, בסופו של יום הוא יורה ברגלו שלו

חוץ מזה שנהרגים בני אדם בגלל הממשלה הזו, הכל פוליטיקה פנימית וקטטה על קולות האלקטורט הימני. נתניהו בורח מאחריות ומשאיר את צה”ל להתמודד עם משטרת הבית היהודי, וכך הופך העניין כולו לאייזנקוט נגד אלשיך. בימי אובמה, ישראל נסוגה מהרעיון להציב מצלמות על הר הבית, לאחר שירדן נסוגה, אבל אז הסתובב באזור מזכיר המדינה ג’ון קרי ונתניהו לא תעה בערפל החקירות. היום מגיעים לכאן אנשי טראמפ כאילו שיש להם אפס קצהו של רעיון או יכולת לתרום משהו שמעבר לדיבורים. בזמנו ניסו ברק, ואחריו אולמרט, לנהל משא ומתן על שליטה בינלאומית באגן הקדוש, כולל הר הבית ופתיחות לכל הדתות. שלמה בן עמי ואמנון ליפקין תפרו ניסיון להסדר תוך דיאלוג עם הפלסטינים. ערפאת לא נמלט מהרעיון הזה ואבו מאזן לא התמרד (שניהם חילונים).

הטעות השנייה של הממשלה היא ההשתהות במציאת הפתרון, בתקווה שלא תתחולל הטעות האסונית מכולן, שתתבסס על הפחד הנורא מפני “כניעה” להסרתם. אז הם הוסרו. להתראות אינתיפאדת המגנומטרים, ארורה תהיה האינתיפאדה הבאה, איך שלא יכנו אותה.

בינתיים, כמו רוכלים שמריחים הזדמנות לעשות מכה, עלו כל מיני פוליטיקאים על הגל. “עכשיו אנחנו כבר לא יכולים להתקפל”, הצהיר ח"כ לפיד באולפן וואלה. “זו הפכה להיות שאלה של ריבונות. אנחנו הריבון בהר הבית, ולא נקבל תכתיבים מאף אחד”. יום לפני שהוסרו המגנומטרים שאלתי את ח”כ אמיר אוחנה (ב"אורלי וגיא" בערוץ 10) האם היה מציב אותם. “ודאי”, נלהב אוחנה, “זו הייתה החלטה נכונה לחלוטין”. זה בסדר, ח"כ אוחנה ודאי התלהב גם כשהוסרו.

בעוד גיבורי הסלון משרגים שרירים באולפנים, לצה”ל אין ברירה. אחרי ההחלטה חסרת האחריות של אלשיך וחוסר ההחלטה של הממשלה להציב את הגלאים, הוא מזרים כוחות לשטח, עד שהרוחות יירגעו. אוגדות שלמות מנהלות “קרבות” בסמטאות מחנות הפליטים, וזו פגיעה באימונים לטובת נוהלי שיטור, בזבוז כסף והגרוע מכל: נוכחות מוגברת פירושה חיכוך מוגבר שתוצאתו תמיד חילופי מהלומות ואש. אלא שאין רע בלי טוב. אחרי הכניעה הכה צפויה, אולי אפילו יהודה גליק מבין שהר הבית איננו בידינו.