גורל שיחק עם אמיר פרישר גוטמן משחק לא סביר, בלתי הגיוני ומטורף לחלוטין. לפני שנה הוא ידע איך לצאת ממנו, וחזר מהמוות של מחלת הסרטן המדומה, אבל הוא חזר רק לשנה אחת בלבד. אחרי הסערה סביב תשובת המדינה לגבי אימוץ ילדים בידי זוגות חד־מיניים, וההתקוממות האמיצה של הראל סקעת, העלינו לשידור ברדיו 103FM את אמיר פרישר גוטמן, לשמוע את דעתו על המדינה, על סקעת ועל בכלל.

גוטמן פצח במונולוג רהוט ונוגע ללב, וסיים את הדברים במצב הקהילה - שלפעמים נדמה שהוא מצוין, ולפעמים נראה שהוא עוד שנייה מתרסק לחלוטין. בדיוק כמו מצבו של אמיר פרישר גוטמן בשנים האחרונות. הוא אמר, לדוגמה, שהוא עומד השנה להנחות את מצעד הגאווה הרגיש בירושלים, ב־3 באוגוסט, ואין הרבה שמוכנים לבוא, לעזור ולהנחות איתו.

בפרץ התנדבותי שלא אופייני לי, אמרתי לו בשידור שאם הוא רוצה, אשמח להנחות לצדו את הטקס. אחרי שהסתיימה השיחה, כתבתי לו שאם הוא אכן צריך, שידבר איתי, הוא ענה שכן. סיכמנו שנדבר שוב. ביום חמישי שעבר הוא כתב לי סופית שהוא מכניס אותי לליין־אפ של המופע, ושאשריין את התאריך, וכך נשלחנו כל אחד לסוף השבוע שלו. לא הכרתי את אמיר לפני כן, אבל מיד לאחר השיחה הזאת, יומיים לפני השבת השחורה שלו, נוצר בינינו קשר.



ואז התרחש הבלתי ייאמן. אמיר טבע ביום שבו ציין את שובו לחיים מהמחלה שלא הייתה, אבל הטביעה בים הייתה אמיתית לחלוטין. שלא כמו אבחנות שגויות של רופאים בבית החולים, הים לא טועה. כשהוא טורף מישהו הוא אמיתי לגמרי, והולך עם זה עד הסוף. הלוואי שהיה אפשר לעשות שגם הטביעה הזאת תהיה טביעת דמה, שהאבחנה תהיה שגויה. אמיר ניסה להציל את אחייניתו בת ה־5. הוא הרים אותה על הידיים והשאיר אותה לנשום, בעוד הוא נחנק למוות בתוך המים. כשהוא התראיין ל"אולפן שישי", לפני שבועיים, הוא אמר שהרגליים שלו הן של גבר בגיל 70. לא מן הנמנע שהטיפולים המיותרים גרמו לגוף שלו להיחלש, וגופו לא עמד באירוע. שאולי, אילו לא היה מקבל טיפולים כימותרפיים, היה יכול לצאת ממנו בשלום. אולי.

במהלך השבוע שעבר הוא התראיין כמה פעמים על היכולת של הומואים להיות הורים, בניגוד לעמדת משרד הרווחה שלפיה "משפחות להט"ביות עלולות להוות נטל נוסף על ילדים מאומצים, וצריך לחשוב על טובת הילד". ורק הילדים המאומצים ידעו לספר שמה שהם תמיד רצו באמת זה בסך הכל חיבוק, וממש לא מעניין אותם ממי. מתברר שאחרי הנטישה שהם עברו (בדרך כלל מהורים סטרייטים, אגב) הם מחפשים רק אהבה.

כשאמיר חגג בחוף הים, עם משפחתו וחבריו, שנה לחזרתו לחיים, הוא הציל את בת המשפחה שלו. האיש שהמדינה לא הייתה נותנת לו לאמץ ילד בגלל הנטייה המינית שלו, הציל את הילדה ומת בגלל הנטייה הטבעית שלו להיות בנאדם. במעשה הזה הוא הוכיח למדינה, ולשר הרווחה, את מה שיודע כל אדם נאור בעולם המערבי.

לא התכוונתי להיכנס לסוגת ההספדים המכונה "המנוח ואני", שנעשתה די נפוצה, ותכליתה לתאר את המספיד ולא את המוספד, בעיקר כי לא הכרתי אף מנוח משמעותי בחיי. אבל רגע לפני שהוא נפטר, הבטחתי לו שאגיע להנחות איתו את המצעד בירושלים, והוא שמח על זה, ועכשיו ההבטחה הזאת מקבלת משמעות טרגית.

הסיפור של אמיר פרישר גוטמן הוא סיפור גרנדיוזי. הוא גדול יותר אפילו ממנו ומסך הכישורים שלו. הוא היה זמר, רקדן וכוריאוגרף, אבל נכנס ללבבות בעיקר בגלל מחלת השווא, המוות בים, אף שהיה שחיין, הטרגדיה דווקא ביום שבו נולד מחדש, הטביעה בזמן שהוא מחזיק את הילדה מעל המים. זה סיפור מיתי בממדים של פאוסט, הוא מעורר מחשבות על גורל ועל שרירותיות. הוא מבעית בעיקר משום שהוא מעיד על היעדר סיבתיות בחיים. אמיר עמד על הצוק בין החיים למוות, התבשר שהוא גוסס בזמן שהיה בריא. שנה אחרי שחגג את החזרה לחיים, ודווקא כשלא היה מוכן, נגמר לו הזמן.