כותרת אחת של "ישראל היום" השאירה אבק לכל כותבי הטורים. מה יש עוד לומר אחרי שביטאון השלטון הצליח להכניס לכותרת אחת את התארים "רופס", "מבוהל" ו"חסר אונים". כבר שני עשורים שהרמטכ"לים שלנו, ראשי המוסד והשב"כ, מתארים את בנימין נתניהו בדיוק באותן מילים. עד עכשיו הם תויגו כסמולנים. עכשיו אומר את זה גם שלדון אדלסון.
 

50 שנה אחרי שהדהדה קריאתו של מוטה גור "הר הבית בידינו" - היא רק מזכירה לנו עד כמה ידינו ריקות. העולם הערבי כולו מיהר לזהות את ריח הזיעה והפחד שעלו מירושלים, והיוון את הרגע הזה עד הסוף. כל הכוחות המנוגדים חברו כדי להוריד את הממשלה הימנית הגאה שלנו על הברכיים, עד לכניעה מוחלטת.

שוב הייתה זאת חשיבה קצרת מועד על הפוסט הבא בפייסבוק, שהכתיבה החלטות פזיזות, ושוב, בפעם המי יודע כמה, לומד ראש הממשלה שיש כוחות מאיימים וחזקים יותר מנפתלי בנט. הוא הוריד את המגנומטרים והשאיר את המצלמות. הוריד את המצלמות והשאיר את השרוולים. הוריד את השרוולים ו"הורה", כדרכו, על בידוק ידני בכניסה להר. לבסוף גם ההחלטה על בידוק ידני התפוגגה.
 

יש הרים שהניסיון לכבוש את הפסגה שלהם גובה מחיר כבד. הר הבית מסוכן יותר מהאוורסט. הוא המכנה המשותף שיכול להוציא אנשים לרחובות מרבאט ועד טהרן, אולי אפילו עד ג'קרטה. מי שבהינף פוסט על גרם מדרגות המטוס, בלי מחשבה קדימה, תכנון או שותפים, חושב שיצליח ליצור שם מציאות חדשה, סופו שיירד באותו גרם מקופל זנב וכנוע. האיוולת של המנהיגות הישראלית הצליחה לגשר השבוע בין כל היריבים בעולם המוסלמי, לחבר בין חמאס ואבו מאזן, בין ירדן לטורקיה וקטאר, ועל הדרך גם החזירה סומק ללחייה של התנועה האסלאמית שהוצאנו מחוץ לחוק לפני שנתיים. 
  ראש הממשלה נתניהו והמאבטח זיו. צילום: חיים צח, לע"מ
 



וחבל. כבר עשורים שישראל מרכינה ראש בפני הווקף ולא מנסה אפילו להשליט ריבונות בהר הבית. שנים שהווקף משמיד בשיטתיות נכסים היסטוריים על ההר כדי למחוק כל סממן לנוכחות יהודית במקום. דווקא עכשיו, על רקע הפיצול בעולם הערבי והשימוש התקדימי שעשו המחבלים בנשק חם על ההר, נוצרה הזדמנות לשינוי, אבל שינוי כזה חייב להתבצע בתבונה ועם שותפים. התקנת גלאי מתכות היא צעד חשוב ומתבקש, גם אם לא תוכל להבטיח שלא ייצאו משם פיגועים. כדי להוביל מהלך כזה, שאמור גם להגביר את ביטחונם של המתפללים המוסלמים, חייבים לקבל את תמיכת בתי המלוכה של ירדן ושל סעודיה ואת תמיכת הרשות הפלסטינית. מעניינת הייתה שתיקתה של ריאד בשבועיים האלה, אבל ארדואן מיהר לזהות את החלל ולמלא אותו.
 

נתניהו הוטעה לחשוב, בין היתר על ידי מתאם פעולות הממשלה בשטחים, שירדן היא הכתובת היחידה לסיכומים על הר הבית. בזמן שישראל, בהובלת שר הביטחון, תומכת בשתיקה במהלך שנועד להחזיר את מוחמד דחלאן למעמד ברצועת עזה - הזכיר לה אבו מאזן שגם לו יש מעמד בירושלים ושהוא לא מקבל כל תכתיב ירדני. החזרתו של דחלאן לעזה תוקעת אצבע בעין של אבו מאזן, והוא דאג להבהיר לנו את זה השבוע. 
 

הקבינט לא דן כלל במהלך שמקדם אביגדור ליברמן להחזרת ידידו דחלאן לעזה ובשאלה אם הוא משרת אותנו. בינתיים, "הידיד" קורא להגביר את העימותים מול ישראל ואף דוחק בחמאס לעודד את המפגינים של יום שישי לחצות את הגדר לישראל. אבל זה אותו קבינט שנתניהו לא טרח כלל להתייעץ איתו על הצבת המגנומטרים. כשהעניינים הסתבכו - מיהר נתניהו לכנס אותו.
 

הישיבה הראשונה הסתיימה בהסכמה על הצבת המגנומטרים, למרות התנגדותם האמיצה של השרים גלנט ושטייניץ, והודעה על כך שהשארתם תיבחן בהמשך "לאור הערכת מצב ומציאת אמצעים אלטרנטיביים". אבל דקות אחר כך פרסמה לשכת רה"מ הודעה אחרת, ולפיה הוא מסמיך את המשטרה לקבל "כל החלטה" בנושא. מי שהוביל את ההחלטה היה המפכ"ל רוני אלשיך, שהתגאה בפני השרים שכבר שנה וחצי הוא "מאלף" את אנשי הווקף. בשנות שירותו הארוך בשב"כ הסתמן אלשיך כאחד מאנשי המודיעין הטובים שצמחו שם. כמי שהיה ראש מרחב ירושלים והגדה הוא בוודאי מבין את פוטנציאל הנפיצות של הר הבית, אבל הפעם לא הצליח לראות את התמונה הגדולה.
 

ליברמן, כדרכו, נקט קו אניגמטי בשאלת הר הבית. בשתי ישיבות הקבינט הראשונות התייצב נחרצות נגד עמדת השב"כ וצה"ל ותמך בהשארת הגלאים והמצלמות. בישיבה השלישית הוא כבר נסוג. היחידים שהתנגדו להתקפלות המתבקשת היו נפתלי בנט, שאילץ גם את איילת שקד, וזאב אלקין, שהתייצב בעוז מול ראש הממשלה וכמעט נזרק מהחדר.
 

השב"כ כשק החבטות



אפשר רק לקוות שאת 100 מיליון השקלים שהקצתה הממשלה להגברת הביטחון בעיר העתיקה ינצלו בתבונה. זה סכום נכבד שאפשר להקים בו פרויקט של "עיר חכמה", עם מצלמות משקפות מרחוק ועם תוכנות זיהוי פנים, שיגבירו את הביטחון. 
 

במקביל, אפשר למרר את חיי הווקף בצעדים שקטים ויעילים בלי להכריז עליהם בפייסבוק: הגבלות על כניסה של משאיות עם חומרי בניין להר, על כלים כבדים, ביקורת דקדקנית על כל רהיט וכל שטיח שנכנס. על צעדים כאלה יהיה קשה להוציא המונים לרחובות, אבל הם יזכירו לווקף מי הריבון. אחרי הכניעה המביכה הזאת, ממשלה שבאמת רואה את הצורך להחיל ריבונות ישראלית בהר הבית תתיישב לדיון מעמיק ותבנה מהלך שקט של צעדים מדיניים וביטחוניים, שיחזירו לנו יכולת השפעה על מה שקורה בהר.
 

בינתיים הממשלה וחברי הקואליציה ממשיכים לחבל בשיטתיות בכל המוסדות שעדיין מתפקדים אצלנו. אחרי שצה"ל הפך בשנים האחרונות לשק חבטות הגיע השבוע תורו של השב"כ. אף אחד מהארגונים אינו מושלם וחף מטעויות, אבל בהשוואה לרוב השירות הציבורי שלנו - צה"ל, השב"כ והמוסד הם איים אחרונים של ממלכתיות, ארגונים שכשהמדינה דורשת מהם משהו, הם מצדיעים ומבצעים. 
 

הפיגוע בהר הבית - התארגנות של צעירים מאום אל־פחם עם נשק חם - הוא משהו שהשב"כ אמור היה לעלות עליו. זה כישלון וכך הוא גם נתפס בשב"כ. זה ארגון שלא נוטה להתבשם ברצף ההצלחות שלו, שרואה בכל פיגוע משמעותי שמצליח להתבצע תקלה שיש ללמוד ממנה. את הפיגוע בחלמיש כבר היה יותר קשה לאתר מודיעינית, למרות הפוסט של המחבל. כמותו יש עשרות אלפים. צה"ל והשב"כ פוקדים מדי חודש מאות בתים של צעירים שמתבטאים כמו המחבל, אבל שום אלגוריתם לא יצליח לאתר את כל המפגעים הבודדים באשר הם.

אבו מאזן. קורא היטב את המפה וזורם עם הממשל האמריקאי. צילום: רויטרס


גם האירוע בעמאן לא יכול להיחשב להצלחה: מאבטח שמזהה כוונה ואמצעי צריך להפעיל כוח ולנטרל את האיום, אבל יש מאבטחים שהיו מסיימים את התקרית הזאת עם פחות הרוגים. פודה השבויים הסדרתי, האיש שהחזיר לביתם את אחמד יאסין ויחיא סינוואר, ולהבדיל, את גלעד שליט ומאבטחי השגרירות במצרים, היה צריך להתאפק מלפרסם את תמונת החיבוק הגדול למאבטח זיו. אבל שוב ראייתו לא הצליחה להרחיק עד לעמאן, אלא רק עד הפוסט הבא. 
 

המשבר הזה עוד לא לגמרי מאחורינו. הרשת תוססת מהסתה, ויש מספיק גורמים שרוצים לשמר את אווירת האלימות. כשהעולם הערבי מזהה חולשה ישראלית, הוא לא ממהר להרפות ומנסה להשיג עוד הישגים. חמאס בעזה, שהיה רדום במשך שלוש שנים, מתקשה ברגע כזה לעמוד מנגד. כך שלפנינו עוד ימים מתוחים.
 

לא רק הערבים מזהים את החולשה: הנשיא טראמפ אולי לא יודע מי זה חיזבאללה, אבל הוא יודע לזהות את האקלים הנכון להשגת עסקה. טראמפ ושליחיו דאגו כבר להכניס את שני השותפים העתידיים להלך הרוח המתאים לפני שינחתו כאן עם טיוטה: אבו מאזן קורא היטב את המפה וזורם עם הממשל האמריקאי, ונתניהו מבוהל - זה בדיוק הלך הרוח היחיד שבו אפשר להביא אותו להסכמות.
 

מישהו תיאר פעם את נתניהו כקונה בשוק שמתמקח עד שהוא מוציא את נשמתו של המוכר. בסוף הוא משלם את המחיר המקסימלי, אבל המוכר כבר לא רוצה לראות אותו שוב. הבעיה היא שאת המחיר משלמים כולנו.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10