אם הרבנות הראשית, או מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, היו מפרסמות רשימה של עשר מצוות וחיובים שלדעתם הם מרכזיים לאורח חייו של יהודי שומר מצוות, העלייה להר הבית לא הייתה מופיעה בה. אם ראשי ישיבות ליטאיות היו מגדילים את הרשימה ל־20, תפילה בהר הבית הייתה נעדרת מהרשימה.

יש מקום לוויכוח בנוגע לאקטואליות ולעיתוי המאבק שמטרתו להבהיר ריבונות ישראלית על הר הבית כסמל לאומי. אבל מהבחינה הדתית וההלכתית צריך שיהיה ברור - אין חיוב וציווי לעלות להר הבית. לא לביקור ובוודאי שלא לתפילה או אירוע דתי. מבחינה דתית, לתפילה בבית כנסת במלבורן, בבית תפילה באמסטרדם או בשטיבל בברוקלין יש יותר ערך ורלוונטיות מאשר לתפילה ממניעים פוליטיים ולצורכי הפגנה והתרסה בהר הבית. כשיהודי אומר בתפילת הבוקר "אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך", הכוונה איננה להר הבית אלא לבית כנסת, לכל בית כנסת בכל מקום. אחרי חורבן בית המקדש, כל בית כנסת מוגדר כ"מקדש מעט" וחשיבותו ומרכזיותו גדולים לאין ערוך מזה של הר הבית.



השאלה האמיתית איננה אם על פי ההלכה אסור או מותר לעלות להר הבית. השאלה המהותית היא מהו סולם העדיפויות של המצוות, המעשיות וההלכות שמתאים לזמננו? לאיזה מעשה דתי ולאיזה ציווי הלכתי יש היום יתרון ואקטואליות שהזמן גרמם? אם השאלה הזו הייתה נידונה בכובד ראש בקרב רבנים, מורי הוראה ומחנכים דתיים, עניין העלייה להר הבית לא היה מגיע לתחתית סדר העדיפויות ולא היה מצית התלקחויות שגרמו לאובדן חיי אדם – הערך העליון והמקודש ביהדות.



ההתייחסויות העכשוויות להר הבית והפעילות שמטרתה להעניק אקטואליזציה לשאלת הנגישות היהודית להר, הן מבחינה דתית והן הלכתית, הן שגויות. זה לגיטימי שחברי כנסת, פוליטיקאים ועסקנים דתיים פועלים במטרה להתיר ליהודים לעלות להר הבית. פוליטיקה כופה הכשר להרבה דברים, אבל כשרבנים ואישים תורניים מהציונות הדתית מטיפים לעלייה להר, כמו גילוי הדעת שרבנים מהציונות הדתית פרסמו, שבו הם מעודדים גברים לעלות להר הבית - הם מטעים ומחטיאים את הרבים. חטאם של הרבנים גדול יותר משום שהם דוחפים ומעצימים את המטרה להפוך את הר הבית לסמל לאומני. בכך דווקא רבנים הם אלה שרומסים את קדושתו של האתר ומערערים את מיוחדותו בהיסטוריה של העם היהודי.



אדמו"רים וראשי ישיבות ליטאיות מתעלמים מהפולמוס סביב הר הבית. לא שומעים מהם אף מילה בנושא. הסיבה לכך היא שהם דבקים בפסיקה של הרמב"ם, שקדושת הר הבית תקפה ושרירה גם בימינו, ולכן ליהודים כטמאי מתים אסור לעלות לתחום האתר. (הלכות בית הבחירה, הלכה ט"ו). האדמו"רים שומרים על שתיקה אולי גם משום שהם אינם רוצים להביך את הנציגים שיש להם בקואליציה הימנית. אבל מעניין ומפליא שכל אלה שמלינים וזועקים על גילויי הדתה בצה"ל ומערכת החינוך שותקים ואינם מתייחסים כלל למאמץ מופגן שמובילים פוליטיקאים דתיים ורבנים להדתה של הר הבית, אתר שאין לו שום מעמד דתי.



לפני חורבן בית שני, הר הבית היה בריבונות יהודית ויהודים יכלו לעלות אליו בלי הפרעה. עובדה זו לא מנעה את הגורמים שהביאו לחורבן הבית. אנחנו בימים שלפני תשעה באב, מועד מתאים להזכיר בו מה היה הגורם המרכזי לחורבן. תשובת חכמי התלמוד היא חריפה ובוטה: "מקדש שני שהיו עסוקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (בבלי, מסכת יומא, ט'). התשובה לשנאת חינם היא הפצת אהבת חינם. זו המשימה החשובה והמועדפת שרבנים ביהדות הציונית צריכים וחייבים לעמול להפיצה ולהחדירה לציבור כולו.