בעולם מושלם, בו הכל קורה על פי חוק, היצרים מאוחסנים ונעולים והראש שולט, אלאור אזריה היה משוגר לעונש מאסר ארוך. משפטית, לא היה לו שום סיכוי. כל מי שראה את הסרטון ההוא וקרא את העדויות הבין את זה כמעט מיד. שמונה שופטים, בשני הרכבים, הגיעו לאותן מסקנות, אם כי דעת המיעוט בערכאת הערעור חייבה עונש מאסר ארוך יותר. בעולם מושלם, חיילים צריכים למלא פקודות, אף אחד לא יכול לקחת את החוק לידיו, רוח צה"ל וערכי המוסר האוניברסליים והיהודיים אינם מאפשרים לנו להתנהג ככנופיות המקיפות אותנו. בעולם המושלם הזה, אנחנו בני תרבות. אין מצב בו חייל יוזם הריגת מחבל ששוכב על הארץ מנוטרל למעלה מ-10 דקות, מבלי שסכנה כלשהי נשקפת ממנו. מי שישלים עם מצב כזה, ישלים עם הפיכתנו לכנופיה.
אבל העולם בו אנו חיים אינו מושלם. מול הקביעות הללו, מתייצבת הבטן הישראלית הקולקטיבית. הקשר המאגי בין העם לחייליו. התחושה הפועמת בלבם של רוב הישראלים לפיה מחבל דינו מוות, נקודה. לא חשוב מתי, לא חשוב איך, לא חשוב למה. ערבי שדקר חייל צריך למות, גם אם זה לא בדיוק על פי הכללים, ערכי המוסר או פקודות צה"ל. בעולם הזה, שאינו מושלם, שר בטחון הגון שמניף דגל שחור מעל המעשה הזה ברמה הערכית, נמחק מהמפה הפוליטית. בעולם הזה ראש ממשלה שאמור להתוות את הדרך, מתיישר עם ההמונים ונוטש את צה"ל, מפקדיו ולוחמיו לבד בזירה הציבורית. בעולם הזה הופכים טוקבקיסטים, טרולים ושפטלים למיניהם את הרמטכ"ל, שבילה את 35 השנים האחרונות בהגנה עליהם, למטרת דמות. בעולם הזה יש חוקים אחרים, שאינם נשאבים מספרים או ערכים, אלא משיוך שבטי, תחושת חירום, יצר קיום קמאי ולא מעט התלהמות.
כדי לצאת בשלום מפרשת אזריה הבלתי נגמרת, אין מנוס משילוב בין שני העולמות הללו. את ההצעה הסבירה ביותר לשילוב הזה הציג היום באופן מדוייק הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט. בהודעה מיוחדת שפרסם, בה גיבה את מערכת המשפט הצה"לית ואת פסיקת דינה, קבע הרמטכ"ל כי "באם יבחר סמל אזריה להגיש בקשה להקלה בעונש, היא תישקל בכובד ראש". מי שמכיר את אינזנקוט יודע שפירושה של אמירה כזו ברור: אם אזריה יקבל אחריות על מעשיו ויבקש להקל בעונשו, העונש יוקל. הוא עדיין יצטרך לשאת עונש מאסר מסויים, אבל קל בהרבה מהעונש (הקל מאוד) שהושת עליו.
זה הזמן בו אמורה משפחתו של החייל להבין שהגיע העת להרפות. להיפטר מעו"ד שפטל, שגרר אותה לשפל חסר תקדים, להגיד תודה יפה לשרון גל, להיפרד מהאריות של הצל ומהצללים המקיפים אותה ולהבין שאלאור עשה מעשה שאסור היה לעשותו. שמונה שופטים ניתחו, פירקו ובדקו את מכלול העדויות והגיעו לאותה מסקנה. זה נגמר. אין שום סיכוי בערעור וצריך להגיד די. עד כאן. אזריה סבל מספיק, משפחתו סבלה מספיק, המערכת טורטרה מספיק והרשת התלהמה יותר ממספיק. ייקח נא החייל אחריות על המעשה, יקל הרמטכ"ל בעונשו, ואפשר יהיה להמשיך הלאה.