ככל שמאזינים יותר לתשפוכת ההבלים המופקרת ששפך עו”ד יורם שפטל על הרמטכ”ל בימים האחרונים, כך גוברת תחושת הקבס והמחנק בגרון.
שפטל הוא תוצר ישיר של ההתבהמות הכללית בחברה הישראלית. הוא המראה שבה נשקפת דמותנו. תרכיז מזוקק של גסות רוח, רשע מופלג, קיצוניות, תגרנות וקשר רופף מאוד לעובדות.

תהליך ההתבהמות שלנו משתקף בעיקר ברשתות החברתיות הגועשות, שהפכו למאגרי ביוב מצחינים. אבל זה לא מתחיל ונגמר שם. את הרף מעלים בהתמדה הפוליטיקאים, שמכתיבים את הקצב ונותנים את הטון. כששרה בממשלת ישראל מכנה את שירות הביטחון הכללי “ארגון הזוי”, מה לנו כי נלין על אחד, שפטל? האיש זכה בעבר להצלחה משפטית מפוקפקת עם ג’ון דמיאניוק, ומאז הוא חי בסרט. עוד רגע ידבר על עצמו בגוף שלישי ויעמוד בראש מועדון המעריצים שלו.

איבד טובי חבריו. גדי איזנקוט. צילום: מרק ישראל סלם

חסר ביטחון וצמא לתשומת לב



אני מכיר את שפטל מתחנת הרדיו שבה אנו משדרים. הוא איש מוכשר, יש רגעים שבהם אפשר אפילו לנסות לחבב אותו. כשחופרים קצת באישיות המוחצנת שלו מבינים שמתחת ללשון המתגלגלת, המחרפת והמגדפת כל מי שנמצא משמאלו של אריה אלדד, מסתתר ילד יהודי מפוחד, מבויש, חסר ביטחון וצמא לתשומת לב. כל אלו אינן נסיבות מקלות אל מול הקלות הבלתי נסבלת שבה התנפל הקוזאק הזה על ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל. לו לפחות היה מגובה בעובדות.

הוא כינה “עלוב נפש” את האיש שמבלה כבר 40 שנה בשדות הקרב, ותמיד בקו הראשון. מי שנולד בטבריה, למשפחת עולי מרוקו, היה חניך מצטיין פלוגתי בטירונות גולני, נפצע מכדור שחדר לראשו בקורס קציני חי”ר והיה מ”מ בגדוד 51 של גולני במלחמת לבנון הראשונה, שם איבד את טובי חבריו. גדי איזנקוט הוביל את לוחמיו לכיבוש עין א־תינה, נבטיה, ג’זין ושדה התעופה בביירות. הוא השלים מסלול וסגר מעגל כשהפך למח”ט גולני, והוביל אותה לשנתיים מפרכות באיזור הביטחון בדרום לבנון. הוא מהבודדים שלא הושחתו בתפקיד מזכיר צבאי של ראש הממשלה, אחר כך היה מפקד אוגדה משוריינת ואחר כך מפקד אוגדת איו”ש.

את החזרת הביטחון והדברת האינתיפאדה השנייה אנחנו חייבים לו ולאנשים מסוגו. הוא היה ראש אגף המבצעים בלבנון השנייה, אבי “דוקטרינת הדאחיה”, ומי שלא חשש אף פעם להביע דעה נחרצת, גם כשהיתה מנוגדת לדעת הממונים עליו. גדי איזנקוט הוא האיש הראשון אי פעם בתולדות המדינה שאמר “לא” להצעה להתמנות לרמטכ”ל, והציע למציעים (נתניהו וברק) למנות תחתיו את בני גנץ, המנוסה ממנו. אין עוררין על העובדה שמדובר בקצין ישר כסרגל, ענייני ויובשני, נטול אגו, שאינו יודע פחד. זהו “עלוב הנפש” אליבא דיורם שפטל.

גם הקשקוש שהשמיע שפטל באותה התבטאות רדיופונית, ולפיו איזנקוט הפחיד את הקבינט עם 100 אלף איש שיסתערו על הר הבית, נטול אחיזה במציאות. השב”כ היה הגוף שהציג תרחישים מאיימים בקבינט. צה”ל היה מאופק בהרבה. לא שזה משנה הרבה, כי זהו בדיוק תפקידם של הגופים הללו. להציג למקבלי ההחלטות את הניתוח המקצועי, העובדות בשטח וההערכות הנובעות מאיסוף נתונים וניתוחים. את ההחלטות מקבלים מקבלי ההחלטות, והם בלבד.

שפטל צריך להתבייש ב”הבעת הצער” שלו אתמול, בתוכנית של אריה אלדד ושלי ב־fm103. ברגעים כאלה, צריך לבקש סליחה אמיתית. זה לא ביטוי לחולשה, זה ביטוי לעוצמה. הנה מה שהייתי מייעץ לשפטל להגיד לו אני השרון גל הצמוד שלו: “כשלתי בלשוני. אין לי מושג מה קרה לי. איבדתי את זה לרגע, ואני מתנצל. לא הייתה סיבה לקלל את הרמטכ”ל, לא הייתה סיבה להעליב אותו, לא הייתה סיבה לקרוא לו עלוב נפש או לרמוז שהוא פחדן. בזכותו ובזכות החיילים שלו אני יכול לרבוץ בשקט בווילה שלי בקיסריה, להתלהם בנחת בתוכנית שלי ברדיו, ולחיות את החיים הטובים. אנא, מחילה”.

לא ביקורת, גסות רוח

ההפקרות של שפטל אינה עומדת בזכות עצמה. היא נובעת מרמתו הרדודה של השיח, משלטון ה”פייק ניוז”, ובעיקר מהסגנון שכופים עלינו נבחרי הציבור. ביניהם, כמגדלור קלון, בולטת השרה מירי רגב. בימים האחרונים היא עומדת על דעתה בעניין ההחלטה על המגנומטרים. זו זכותה. היא גם חוזרת ואומרת שמותר וראוי למתוח ביקורת גם על מערכת הביטחון. זה נכון. אבל כאן זה נגמר. היא שוכחת שלא ביקורת היא מתחה על הגופים הללו. לכנות את שירות הביטחון הכללי “הזוי”, זו לא ביקורת. זו רדידות, גסות רוח, בוטות, בעיטה בבטנם של כל אלה שמקדישים את חייהם לביטחונה של רגב ושלנו.

הגברת רגב היא כבדת פה, אבל קלת לשון. כשהיא רוצה לגדף מישהו, לשונה משתחררת כלהביור. אין מעצורים, אין בלמים. הכל כשר. אפשר להגיד שהשב”כ טועה, אפשר לטעון שהשב”כ מטעה, אפשר לחשוב שהשב”כ בקונספציה. הזוי? אלמלא ההזיות של השב”כ, היינו נראים כמו מוסול. רק בשבועיים האחרונים סוכלו 19 פיגועים קשים על ידי השירות. אלו נתונים רשמיים.

אתמול זה קרה לה מול הרמטכ”ל לשעבר, דן חלוץ. לזכותה ייאמר שהוא התחיל. בשידור בגלי צה”ל נשאל חלוץ לדעתו על התקפותיהם של דוד ביטן ומירי רגב על כוחות הביטחון. “אומרים שמוצא האדם מן הקוף”, אמר, “יש אישי ציבור שלא השלימו את המעבר”. התבטאות חריפה, בוטה, שלא היתה צריכה להיאמר.

דן חלוץ עם מירי רגב בתקופת מלחמת לבנון השנייה. צילום: ראובן קסטרו

הגנה על חלוץ בגופה, ונמלטה ראשונה

בטנו של חלוץ מלאה בעניין מירי רגב להתפקע. אבל הלהביור של הגברת שש אלי קרב. היא לא תספור עד עשר, היא לא תיתן למי שהיה מפקדה הנערץ, פטרונה הנצחי והחמור שעל גבו הייתה אמורה לפרוץ לפוליטיקה, ליהנות מהספק. “היהירות והגסות של חלוץ הפכו אותו לרמטכ”ל כושל. לאחראי על קונספציות שגויות. הוא ניהל את הצבא באופן יהיר ושחצני ולא ידע לקבל ביקורת. הדברים הללו לא מפתיעים אותי, הם חשפו פן נוסף באישיותו של חלוץ. אמירתו בעניין הדרוויניזם היא אינה פליטת פה, זוהי תפיסת עולם מעוותת, גזענית ומסוכנת שיש לגנותה. דן חלוץ נתפס במערומיו”. דברי רגב.

אכן, כל מילה בסלע. הייתי מקבל את כל זה, אלמלא מדובר ברגב. היא כנראה חושבת שכולנו מטומטמים, או שהופעל עלינו הטריק ההוא מ”גברים בשחור”, שמוחק את הזיכרון. רגב עבדה אצל חלוץ. היא הייתה זו שקומם, קידם ומינה לדוברת צה”ל (למרות שהוזהר לא מעט). היא קשרה את גורלה בגורלו. היא דבררה אותו, הגנה עליו בגופה, חיפתה על כל הדברים האלה ש”גילתה” עכשיו, הפכה אותו לאלוהים שלה ושלנו, נשבעה בשמו. את ההתנתקות, שעליה פיקד, היא דבררה בעליצות בולטת. פוליטיקה היא עשתה כבר במדים, עוד הרבה לפני שנכנסה ללשכת דובר צה”ל. כל מי שהיה קרוב אליה ידע שאחרי הצבא היא והוא טסים יחד לעולם הפוליטי. חלוץ יכבוש את הזירה בסערה, והיא תהיה שם לידו, כמו תמיד.

אחר כך הדברים השתבשו. חלוץ מכר את תיק המניות שלו בבוקר המלחמה, מה שחיסל אותו ציבורית. המלחמה נראתה ככישלון מהדהד (מה שלא היה נכון, בדיעבד). רגב הייתה הראשונה להימלט מהספינה הטובעת. במקומה, הייתי שומר על שמץ של דרך ארץ כלפי מי שהמציא אותה ואמור היה להביא אותה על גבו לפסגה. במקומה, הייתי מקושש קצת צניעות, או אפילו בושה. כשזה הסגנון של נבחרי הציבור שלנו, אין מה להתפלא מהשפל של שפטל. כאלה אנחנו.