כשהבטתי על חלק ניכר מ–61 אלף בני האדם שיצאו מההופעה בפארק הירקון, תהיתי לכמה מהם עברה המחשבה בראש לשכב על הדשא ולהתגלגל מהגבעה העליונה מלמעלה ועד למטה בדיוק כמו ילדים קטנים. לי היא כמובן עברה בראש, וזו לא הפעם הראשונה השנה. למען האמת, שלוש פעמים איבדתי את הגבולות של עצמי אחרי הופעות מוזיקליות בפארק. ובכן, כמעט.
 
ובאותה השבת זה היה אך מתבקש שאחרי שאני כותבת על כך בכל מקום ומצהירה בפני כל מי ששואל וגם בפני מי שלא - שהנה סוף־סוף אשכב על הגבעה ואתגלגל מטה כאילו אין מכשולים בעולם, אין מגבלות ואין אנשים שמעקמים מבט ותוהים אם לא לקחת בבוקר את הכדור. אלא שהייתי מרוגשת מדי והיה לי עמוס וחם, וחשתי שקצת קשה יהיה לזרום עם האתגר כשמסביב יש אנשים שחלקם אולי מכירים אותי, וגם אם לא מכירים - היה לי ברור שהם יביטו.
 
פתאום חשבתי על העניין הזה של האלמוניות, ועד כמה הוא לא קיים בכלל במרחב היום עם כל הפייסבוק והטוויטר והאינסטגרם. רובנו שמים את עצמנו בפרונט ואנחנו כבר לא אנונימיים שם או נבלעים בחלל הקיומי כאלמוני מצוי, לפחות לא בקרב הקהילה הקטנה־גדולה שיצרנו לעצמנו.

סלבס היא מילה שעושה לי גרדת ממש, אני לא יכולה לתאר לכם עד כמה, רק מכיוון שתכלס אין בה כלום. אף פעם לא היה, אולי רק בימי אלביס וביטלס, אבל אז העולם היה תמים יותר, סגור יותר ומופלא יותר לגילוי. ואלביס באמת היה מלך. 
 

אם בסופו של דבר כולנו באיזשהו מקום סלבס של הקהילה שסובבת אותנו, זה אולי מסביר איך נערות בנות 15 שמשיגות מיליוני עוקבים באינסטגרם הופכות למובילות דעה וכוכבות נוער כשהן בעצם אלמוניות. מה שנקרא סלבריטאיות על פארש. 
 
רוב בני האדם הם אלמונים, צועדים ברחוב ואף אחד לא מזהה אותם. זאת אומרת, בשכונה שלך כולם יודעים מי אתה, ואם אתה פוקד מופע המוני, סביר להניח שתפגוש המון אנשים אלמונים כמוך ותזהה אותם. כאלה שלמדו איתך פעם או שאתם מכירים איש את פרצופו של רעהו מהעבודה, ראו אותך עם אחות של חברה של זו שיצאת איתה לפני שנים.

ואז אתה פתאום הופך לזה שההיא מכירה כשעבדת בבזק וסיפרה לחברה אחרת שיצאת ממש דוש. אז הם מסתכלים עליך כל הערב ומסמסים בקבוצת הוואטסאפ שלהם: "אתם לא מבינים מי פה!". 
 
מישהו שעמד מאחורי בהופעה אמר לחבר שלו שהשתולל מהתרגשות: "תרגיע, פדיחות, יש פה אנשים מהעבודה". ואז זה הכה בי, שחוסר האלמוניות היחסי הזה ישר עוצר בעדך, גם אם אתה לא בנאדם "מפורסם". אתה מרגיש נבוך מדי מכדי להשתולל כמו לא יודעת מי בהופעה, או שזה יעכב אותך מלשכב על הדשא ולהתגלגל למטה. 
 
הגלגול הזה הוא דימוי שחוזר אצלי הרבה בשבועות האחרונים וטרם מימשתיו מכל מיני סיבות. מניחה שיש לו משמעות עמוקה יותר מסתם להיות חופשייה ממה שיגידו עלי, ומה זה בעצם משנה. מה כבר יכול לקרות אם מישהו שמכיר אותי יראה את זו שחושבת שהיא עדיין נערה מתגלגלת על דשא הומה ג'וקים וביצים של יתוש הנמר האסייתי?
 
היה חם ולח בפארק, ומרגש, וכולם הזיעו והיה נדמה שלאף איש לא באמת אכפת מרעהו, אבל בקטע טוב. אווירה של ביחד, של דור אחד בני 30 פלוס ו־40 וקצת שראו את ימי הנעורים שלהם חולפים שוב לנגד עיניהם בתפאורת חיים שונה. קצת כרס, נסיגת שיער, בייביסיטר שצריך לתחזק ורגליים שכבר לא מחזיקות מעמד כל כך הרבה זמן  בעמידה.

היה משוחרר כמו בוודסטוק או באיזה פסטיבל בירה שכולם שיכורים בו למחצה ומשילים מעצמם את הפאסון המהוגן היומיומי הזה שאנחנו חייבים לעטות על עצמנו כדי לשרוד בעולם של מוסדות, מבנים וסדר קיומי. 
 
אפרופו פאסון, אני פוגשת לאחרונה יותר ויותר אנשים שמצליחים לתקשר איתי ברמה נטולת פוליטיקלי קורקט, ומגלה שזה לא רק בסדר אלא כיף נורא, והופך את התקשורת ההדדית לנטולת זיבולי שכל. פוליטיקלי קורקט הפך לטרנד, אבל לדעתי הוא כבר פאסה, קצת כמו פייק ניוז וכמו "תרבות הסלבס" של פעם, שעדיין חיה וקיימת, אבל במובנים אחרים לגמרי, כשברוב המקרים נעים בתוכה המוני אנשים אלמונים. 
 
אלא שהאסימון האמיתי לתירוצי הנלוזים נפל כששלחתי לחבר טוב שכולם מכירים הודעת וואטסאפ להתייעצות בנוגע לנושא הטור, וכל מה שהיה לו לומר לי הוא: מזמן הצעתי לך להתגלגל ביחד בדשא. זו רק את עם העכבות.