1. ביום שישי שעבר נכנסתי לערוך קניות לשבת באחד מסניפי רמי לוי בצפון הארץ. ליד המדפים של החלב, ניגש אלי בחור חביב שזיהה את הפרצוף שלי. "אני רואה אותך ב'פטריוטים' בערוץ 20, אחלה תוכנית", פתח במחמאה, "אבל מה? נהיית שמאלני בזמן האחרון". שיחות מהסוג הזה תמיד מרתקות אותי. "למה שמאלני?", שאלתי. "שמעתי אותך מדבר כמה פעמים על העניין של המגנומטרים", השיב. עכשיו זה כבר הפך מעניין הרבה יותר. "אתה חייב להסביר לי משהו", ביקשתי ממנו, "הרי בכל הדיונים בנושא הזה מתחתי ביקורת קשה על ראש הממשלה שהתקפל מול הלחץ של הערבים, ומצאתי את עצמי מתווכח עם חברים אחרים בתוכנית שחשבו שהוא נוהג נכון. אז תסביר לי איך מכל זה, דווקא אני יצאתי פה השמאלני".

זה היה מסוג המקרים שבהם אתה משוכנע שאתה יודע לאבחן בעצמך תופעה מסוימת, אבל איש שאתה לא מכיר, שפוגש אותך במקרה, לדקה וחצי, ליד המקררים ברמי לוי, מצליח לנסח לך אותה הכי טוב שרק אפשר. מה שאמר האיש, זה בעצם מה שאומר הקמפיין של ראש הממשלה כבר שנים. נתניהו=הימין, הימין=נתניהו, ומכאן ברור שכל מי שמותח עליו ביקורת, ולא משנה מאיזה כיוון, הריהו שמאלני שמסכן את השלטון. ולא רק זה. אם ההגדה של פסח מלמדת אותנו ש"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", הרי שאליבא דנתניהו "חייב כל איש ימין לראות את עצמו כאילו הוא נחקר על קבלת סיגרים לעצמו ושמפניה לרעייתו".



זכרו איפה עצרנו. עוד מעט נמשיך מהסיפור הזה וממה שעולה ממנו, אבל קודם הקדמה קצרה.
הטור הזה הולך להיות טור של גם וגם. של מצד אחד ומצד שני. משום שאחת הרעות החולות בחברה הישראלית היא שאין יותר שום דבר אפור. או שאתה ימין או שאתה שמאל. או שאתה אנטי־ביבי או שאתה היידה ביבי. אין עמדה מורכבת. אין אמצע. ובכן, יש אמצע. חייב להיות אמצע. חייבת להיות אפשרות לראות דברים באופן מורכב.

כי מצד אחד, כשנתניהו תוקף את העיתונאים, אלה שנעלבו עמוקות מהנאום שלו שלשום, הוא צודק. התקשורת הישראלית לא נתנה לו, מאז נבחר לראשונה ב־1996, שעה אחת של חסד. התקשורת, בכללותה, שונאת אותו מיומו הראשון שנאת מוות. שום דבר שקשור בו לא מדווח בצורה עניינית. הכל מנופח. הכל חסר פרופורציות. בכל מערכת בחירות שבה הוא נטל חלק, מיום שנכנס לפוליטיקה ועד היום הזה, לא הייתה כאן באמת עיתונות, ולא היו כללי משחק הוגנים, ולא היה דבר לבד מהתגייסות בצו 8 שמטרתה לזרוק אותו בכל מחיר.

וכשאנחנו שומעים בימים האחרונים עיתונאים מסבירים, אפרופו חקירות נתניהו, שזה תפקיד התקשורת - לשאול ולהציף ולתהות ולהקשות - אנחנו יודעים שהם לא אומרים את האמת. כי שכשאריאל שרון הביא שופלים כדי להרוס לעשרת אלפים תושבי גוש קטיף את הבית, אף אחד מהם לא שאל כלום. לא על התוכנית, לא על סכנותיה, אבל זה מילא. אף אחד מהם, מאלה שממליצים היום לנתניהו לפרוש בגלל החקירות נגדו, לא המליץ לשרון לעשות את זה אז, כשהוא היה מצוי בחקירות שלו. לכן, בואו נודה, העיתונות קנתה ביושר את ביקורת נתניהו ואת שנאת ההמון.

וזה לא נגמר כאן. כי צודק מי שתוהה איך לצד פרשת 2000, אף אחד לא מסתכל בעין עקומה על מי שתמכו ב"חוק ישראל היום", ונהנו מתמורה נאה על גבי דפי "ידיעות אחרונות". וצודק מי שתוהה מדוע אנשי ימין שתוקפים את מערכת אכיפת החוק סופגים תמיד ביקורת קשה, בעוד המפגינים מול היועץ המשפטי לממשלה עולבים בו ופוגעים בו ומציבים פינת ליטוף עם פרצופו בדמות ארנב, בלי שמישהו בא איתם חשבון.

***

אבל לכל זה יש צד שני, וברמה האישית הוא מפריע לי עד מאוד. וכאן אני חוזר אל הבחור מרמי לוי שהסביר לי, במילותיו שלו, שכל מי שתוקף את נתניהו הופך מיד ל"סמולני". בתחילת השבוע פרסם עמיחי אתאלי ב"ידיעות אחרונות" טור ביקורתי ביחס לנתניהו. אתאלי טען שבעוד נתניהו מציג את עצמו כראש ממשלת הימין, המדיניות שלו רחוקה מאוד מהמקום הזה. "זה האיש שחתם על הסכם חברון", הזכיר, "לחץ יד ליאסר ערפאת, הצביע בתחילה בעד ההתנתקות, שחרר מעל אלף מחבלים בעסקת שליט, ורק לפני כמה ימים התקפל בפרשת המגנומטרים". אתאלי גם הציע לנתניהו לנצל את התקופה הזו כדי להיות, לשיטתו, ימין אמיתי. "שלול אזרחות ממחבלים בעלי תעודת זהות כחולה, תפסיק את הקפאת הבנייה בירושלים, אפשר עלייה מסיבית של יהודים להר הבית, דחף למינוי שופטים שמרנים, זה הזמן שלך", כתב.

רגע אחרי פרסום המאמר הזה החל מסע של דה־לגיטימציה כלפי הכותב. בתוכנית "הפטריוטים" שבה השתתפתי באותו ערב, טענה גלית דיסטל־אטבריאן, שאתאלי הוא בכלל שמאלני. שמעון ריקלין טען שאתאלי כותב מה שהוא כותב רק משום שהוא עובד ב"ידיעות אחרונות". עם ריקלין, חבר טוב, אני חולק הרבה מאוד ויכוחים סביב היחס העיתונאי לראש הממשלה. הוא טוען שאני לא רואה את התמונה הגדולה של מלחמת השמאל בימין. אני סבור שהוא מתעלם מהפרטים שמרכיבים את התמונה הזו.

כך או כך, בהמשך האשימו רבים אחרים ברשתות החברתיות שאתאלי מנסה לרצות את יריביו הפוליטיים של נתניהו. אתאלי גדל במחנה הלאומי, במשפחה ציונית דתית, והאירוע הזה לימד שוב, לא בפעם הראשונה, שזרם עכור לא מאפשר עוד לצאת מתוך המחנה הזה, להגיד מילה רעה על ראש הממשלה, ולהישאר במתחם הלגיטימיות. כל מי שמותח ביקורת מוצא אל מחוץ למחנה. מיטב כוחותינו נשלחים לשטח כדי לחפש את המניעים הזרים שהביאו אותו לכתוב מה שהוא כותב.



זה סיפור נקודתי שמבטא בעיה עמוקה הרבה יותר. באגף הימני של העיתונות, בכמה אתרי אינטרנט וברשתות החברתיות, שמתדלקות במידה רבה את השיח, צמח לו בתקופה האחרונה זרם שכוחו רב לו ביצירת רעש רחב היקף, ואשר רוחש בוז עמוק לכל מה שהמילה "עיתונות" מסמלת. זה זרם שאין לו עניין בנתונים ובעובדות. זרם שחשיפת האמת במקרה הטוב משעממת אותו, ובמקרה הפחות טוב כלל אינה רלוונטית מבחינתו. יש להם, לאנשי הזרם הזה, שאלה אחת שמעסיקה אותם. "מה טוב לביבי". זהו. מכאן נגזר הכל. מכאן מחולקים כולם לטובים ורעים. ל"שלנו" ול"צרינו". לנאמנים ולבוגדים. כל תורת טראמפ, אם תרצו, על רגל אחת.

ראיתי איזה גל של ביקורת פרץ כלפי רביב דרוקר, אחרי שניצח השבוע בבית המשפט העליון והכריח את ראש הממשלה לחשוף את רשימת שיחות הטלפון שלו עם שלדון אדלסון ועם עמוס רגב. "למה רק נתניהו מעניין אותו? למה הוא לא הגיש בקשה דומה כדי לראות גם את השיחות של ציפי לבני עם נוני מוזס?". יש לי ויכוח עם דרוקר על הרבה עניינים, אבל במקרה הזה אני אשכרה לא מבין מה רוצים ממנו. חסר לכם מידע מהצד השני? תגישו אתם את אותה בקשה שהוא הגיש, וחפשו את השיחות של לבני ושל הרצוג ושל יאיר לפיד עם נוני מוזס. בכל רגע נתון מונחים על השולחן מיליון נושאים עיתונאיים שראויים לטיפול. את דרוקר מעניינים שני נושאים שמצויים בקצה האחד של השולחן? קחו אתם שניים מהצד השני שלו. רק קחו כבר משהו. אבל זהו, שלא. כי בזרם הזה התפתחה פרקטיקה של בטלה. של עיסוק שמתחיל וגם נגמר בביקורת על אחרים. אני לא נגד ביקורת תקשורת. נהפוך הוא. אני חסיד גדול שלה. אני מאמין שכל מי שיש לו כוח ועוצמה ראוי לביקורת. אבל אי אפשר שהביקורת הזו תהיה חזות הכל.

אז כן, נכון, יש רדיפה עיתונאית נגד נתניהו. כתבתי את זה אלף פעמים בעבר. כתבתי את זה גם באחת הפסקאות הראשונות בטור הזה. אבל האלטרנטיבה לעיתונות שמחפשת את נתניהו לא יכולה לבוא בדמות עיתונות שמאתרגת אותו ומוחאת לו כפיים. כי עיתונות אינה להקת מעודדות. כי עיתונות שכל תפקידה עלי אדמות מתחיל ונגמר בשיר הלל להנהגה, אינה עיתונות. כי אין עיתונות בלי חוש ביקורת. ואין עיתונות בלי שאלות. ואין עיתונות בלי תהיות. וכשבתקופת ההתנתקות הייתה כזו, אנחנו היינו הראשונים שיצאנו נגדה.

הצהרתי כאן בעבר שהצבעתי בבחירות לליכוד. בניתוח קצרצר של שורה אחת, לא מופרך יהיה לטעון שבחישוב הכללי מעלותיו של נתניהו עולות על מגרעותיו. יודעים מה? לגיטימי גם לשקול את שני הצדדים שמונחים על הכף, ולהחליט שלמרות הכל הוא האיש המתאים. אבל מכאן ועד לוותר לו על הכל? לא לשאול שאלות?

***

אז כמי שהצביע לראש הממשלה, ואולי דווקא בגלל זה, יש סביבו לא מעט דברים שמפריעים לי. מפריעה לי ההתעמרות באנשים הקטנים שמקיפים את בני הזוג, כפי שבאה לידי ביטוי בכמה פסקי דין בבית הדין לעבודה. והפריעו לי החומרים שעלו בתחקיר "ביביטורס" של דרוקר ואחריו בדוח מבקר המדינה. הפריעו לי הנסיעות ברחבי העולם על חשבונם של אנשים עשירים, והלינות במלונות פאר בסכומי עתק, שלא יצאו מחשבון הבנק של המשפחה. הפריע לי מאוד שעובד שכיר בלשכת נתניהו נאלץ לגהץ מכרטיס האשראי שלו כמעט 3,000 דולר לצורך מימון טיסת ילדיו של נתניהו לחו"ל, גם אם נתניהו טוען שאחר כך הכסף הוחזר לו. וכן, מפריעים לי מאוד הסיפורים שיוצאים מתוך חקירת פרשת 1000 על טובות הנאה בהיקפים גדולים שקיבלה המשפחה ממי שמוגדרים כחבריה, ומפריעים לי הסיפורים שאני שומע על מקורבי המשפחה שנדרשו להעניק לה מתנות.

זה כל כך מפריע לי, עד שאני לא מצליח להבין איך לאנשים הגונים מהמחנה הלאומי זה לא מפריע. אני לא מבין איך בצלאל סמוטריץ' ואורי אריאל, שני אנשים יראי שמים שעוטפים את עצמם בתורה ובערכים, היו הראשונים שהתנדבו השבוע להודיע שגם אם יוגש נגדו כתב אישום על שוחד, אסור לראש הממשלה להתפטר מתפקידו. סהדי במרומים, שאני לא מצליח לדמיין מה שני אלה מספרים לילדים שלהם, כשהם מדברים איתם סביב שולחן השבת על פרשת השבוע. מה מסביר לעצמו השר אריאל, שלפני כמה שנים דרש מאהוד אולמרט להתפטר רק על סמך פתיחת חקירה נגדו, ועכשיו אצל נתניהו הוא מוכן לחיות גם עם כתב אישום על שוחד. אין לכם מושג עד כמה זה מפריע לי.



מפריע לי גם שבמפלגת השלטון יכול חבר כנסת להגיד שהפרקליטות המדינה היא אורווה מלאה חרא, ולא לזכות לתגובה משמעותית מאיש. ומפריע לי שיש ניסיון להפיל על התקשורת והשמאל את כל פשעי החקירות נגד נתניהו, בעוד מי שמנהל אותן הם מפכ"ל המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה, שני אנשים שנתניהו בעצמו מינה לתפקיד. אז נכון שמטופש לדרוש מנתניהו להתפטר, כשטרם הוגש נגדו כתב אישום וטרם נחשפנו לכל פרטי הפרשות, אבל באותה מידה ומאותם נימוקים מטופש גם לטעון שרודפים אחריו.

***

ולטובת אלה, שכמו הבחור ברמי לוי סבורים שתפקידו של עיתונאי ימני להגן על ראש הממשלה בכל מקום שאליו יפנה, אספר את הסיפור הבא:
לפני כמה שנים השתתפתי בכינוס של ארגון רבני צהר ודיברתי שם על השאלה הנצחית, שכבר פרנסה לא מעט דיונים: "האם העיתונאי הדתי אמור לייצג את המגזר?". לטעמי, עיתונאי לא נבחר לייצג אף אחד, אבל לצורך הדיון בחרתי לשחק עם האפשרות השנייה. "נגיד שאני רוצה לייצג את המגזר, את הימין, את הציונות הדתית, איך בדיוק אני אמור לעשות את זה", שאלתי. וכדי להמחיש את השאלה, הבאתי גם דוגמה. אחרי התחקיר הראשון שפרסמתי בעניינו של ראש עיריית נצרת עילית לשעבר, שמעון גפסו, צלצל אלי מי שיוגדר כאן כ"גורם בציונות הדתית".

"השתגעת", גער בי, "אתה יודע שהאיש הזה מקים ממש עכשיו מכינה קדם צבאית?". אבל הוא מושחת, עניתי לו. "אתה יודע שהוא מייהד את הגליל?", המשיך לשאול, מתעלם מהתשובה שלי. "אבל הוא מושחת", ניסיתי שוב, "אתה רוצה שיהיו לנו נבחרי ציבור מושחתים?". "עכשיו סייעו לי בבקשה בעצה טובה", ביקשתי מהרבנים בקהל, "נניח שאני רוצה לייצג את המגזר, איך מייצגים אותו בסיפור הזה? מפרסמים כל דבר שחיתות בלי שום סינון, כי ערכי המגזר הם יושר וניקיון כפיים ומלחמה ברע ובמושחת, או שמא קוברים את החומר עמוק מתחת לאדמה, משום שהאיש בונה עכשיו ישיבה? מה בדיוק האינטרס של המגזר?".

במילים אחרות, אם להיות עיתונאי ימני זה אומר לקום כל בוקר עם רשימות של טובים ושל רעים, ועם תכתיבים מוקדמים שמבהירים את מי צריך לאתרג ואת מי צריך לתקוף, אני לא שם. לא רוצה לשחק במגרש הזה.

2. בתגובה לטענת נתניהו, שלפיה התקשורת רודפת אותו, רצה כאן בזמן האחרון גרסת תשובה אחידה, ולפיה העיתונות נהגה באותה אמת מידה גם בראשי ממשלה אחרים. "פרסמנו תחקירים, חשפנו, לא ויתרנו לאף אחד על כלום". הגרסה הזו, צריך לומר, לא פוגשת את העובדות. עמית סגל הזכיר אתמול איך במשך השנתיים שבהן גלגל אריאל שרון את תוכנית ההתנתקות, "למרות שנחשד בקבלת שוחד של 1.5 מיליון" בפרשיות סיריל קרן והאי היווני, "איש לא קרא לו לצאת לנבצרות או להתפטר, ו‏איש לא הפגין מול בית היועץ המשפטי מזוז על התארכות החקירה. שבתותיו עברו בדממה, ללא עצרות מחאה ושלטים. הראיונות איתו עסקו כמעט אך ורק ביוזמת הפינוי ובשאלות מחניפות. העיתונים הפכו אותו לענק בקנה מידה היסטורי".

זה נכון ומדויק. אבל בנוסף לזה, כדאי להזכיר גם את עניינו של אהוד אולמרט, מי שכלפיו נהוג לטעון שהעיתונות לא חסה עליו ולא ריחמה עליו.
תזכורת קטנה. כתב האישום נגד אולמרט באשמת קבלת שוחד בתיק הולילנד, הוגש בינואר 2012. ביולי, כעבור חצי שנה, הוא זוכה מתיקי ראשונטורס וטלנסקי, אבל הורשע בהפרת אמונים בפרשת מרכז ההשקעות. באוקטובר 2012, שלושה חודשים לפני הבחירות, אולמרט נתפס בכל כלי התקשורת כמועמד לגיטימי לראשות הממשלה. כתבים שיחרו למוצא פיו, פרשנים הימרו אם יחזור או לא, סקרים בדקו כמה מנדטים הוא יכול להשיג, רמטכ"ל לשעבר, ראש מוסד לשעבר וראש שב"כ לשעבר עלו אליו לרגל. השאלה איך יכול להתמודד איש שזה עתה הורשע בדין, ושעל ראשו מתנוסס כתב אישום חמור שעניינו קבלת שוחד - נזנחה כמעט לגמרי.

בחירות 2013 עברו, אולמרט בחר להישאר בבית, והטוטו - יחזור או לא - נמשך. במרץ 2014 הורשע אולמרט בקבלת שוחד בפרשת הולילנד. חודש לפני זה התארח אחר כבוד באולפן שישי בערוץ 2. זה לא היה ראיון עם נאשם שנגדו מתנהל תיק שוחד. זה היה ראיון עם מדינאי לגיטימי. אולמרט דיבר על התהליך המדיני ועל אבו מאזן, על שטחים שאפשר לפנות ועל אלה שלא, ולצופים היה ברור שבאולפן יושב המועמד של השמאל־מרכז להחלפת נתניהו.

"סיכמנו שלא לדבר על בעיות משפטיות", העיר המראיין שנייה לפני סיום הראיון, "רציתי לשאול אותך אם יש לך כוונה או חלום להיות ראש ממשלה, נדמה לי שהתשובה היא ברורה". אולמרט, שבע רצון, חייך מאוזן לאוזן. כמעט בלתי נתפש היה להאמין שלכבוד הזה זוכה מי שפרקליטות המדינה האשימה בקבלת שוחד, מי שרק בעוד חודש יורשע ויישלח לכלא. עכשיו ספרו לי שאולמרט ונתניהו מקבלים את אותו יחס.

kalman.liebskind@maariv.co.il