בתקשורת התפרסם כי תושב יריחו, פלוני בשם סאיב עריקאת, חבר בוועד המרכזי של הפת"ח, סובל ממחלת ריאות קשה. סופנית. הוא טופל בבית חולים בישראל, ורופאיו אומרים כי רק השתלת ריאות עשויה להציל את חייו. הם הגישו בקשה לכלול אותו ברשימת הממתינים להשתלה בישראל. משרד הבריאות הודיע כי כללי השתלת איברים בישראל מאפשרים רק לתושבי המדינה להיכלל ברשימת ההמתנה לתרומת איבר.

ולפיכך מי שאינו תושב אינו יכול להיות מועמד. ישראל אינה "מייצאת" איברים, מה גם שהלוגיסטיקה הנדרשת להשתלה כזאת מונעת כמעט למעשה הטסת איברים להשתלה למדינות רחוקות. אולי רק תושבי קפריסין הסמוכה, יכולים - תיאורטית - ליהנות מתרומה כזאת. אך גם כשמדובר בהשתלת רקמות הניתנות לשימור בקירור או בהקפאה עמוקה (עור או קרניות למשל), שניתן לוגיסטית להעבירן ליעדים רחוקים - ישראל אינה מייצאת רקמות להשתלה למדינות אחרות.



הביקוש במדינת ישראל תמיד עולה על ההיצע, ותושבי המדינה קודמים. מאגר העור הלאומי, אשר הייתה לי זכות להיות בין מקימיו, נועד להוות מאגר לשעת חירום עבור מאות נפגעי כוויות קשות הצפויים בארץ במלחמה כוללת או באסון רב־נפגעים, והוא משמש גם לטיפול שוטף בכל נפגעי הכוויות החמורות בארץ. לגבי רקמות ואיברים אחרים - המצוקה בארץ קשה מאוד. כאלף איש ממתינים בכל רגע נתון להשתלת איברים מצילת חיים. רבים מתים במהלך ההמתנה. הקצאת האיברים נקבעת על פי הוותק בתור, חומרת המחלה והתאמת האיבר הנתרם לתורם מבחינת סוג הדם וסיווג הרקמות. במקרה של השתלת ריאות - יש גם צורך בהתאמת גודל. ולפיכך, גובהו של התורם צריך להיות דומה לזה של המקבל.

החוקים והכללים קבועים וידועים. ולמרות זאת התעוררו הרבה רעשי רקע. המרכז הלאומי להשתלות במשרד הבריאות התבקש לכלול את עריקאת ברשימת המועמדים להשתלה "לפנים משורת הדין". ומרגע זה, ברגע שבו אין כללים, קמו תומכים בצעד כזה מטעמים שונים ומשונים, ענייניים ושאינם ענייניים. "צעד הומניטרי", "צעד לשיפור תדמיתה של ישראל", "בניית גשר בין העמים". והדילמות ההיפותטיות (מסוג אלו שהיו מציגים בנעורי בפעולות ב"צופים": אם אתה בספינה טובעת ויש רק חגורת הצלה אחת, למי תיתן אותה: לאם או לבת?), כגון: "נניח שלא יימצא בישראל ברשימת הממתינים אפילו אדם אחד אשר הריאות הזמינות להשתלה מיידית מתאימות לו. האם במקרה כזה צריך להשליך לפח ריאות העשויות להציל חיים, או להקצותן לסאיב עריקאת?". ובכן, משום שהמצוקה בישראל קשה כל כך, מבחינה מעשית אין מצב שלא יימצא אפילו חולה מתאים אחד.

ומיד התעוררו רעשי רקע מנוגדים: "עריקאת מחבל", "עריקאת היה שותף פעיל בהפצת עלילת דם על ישראל בפרשת הקרב בג'נין", "פרסם דברי שבח לרוצחיו של רחבעם זאבי", "דורש החזרתם לישראל של שבעה מיליון (!) פליטים פלסטינים מרחבי העולם כתנאי להצלחת מו"מ לשלום עם ישראל". התעורר גל מחאה של ישראלים שאיימו כי אם יזכה עריקאת לתרומת איברים בישראל, הם יבטלו את כרטיסי אדי שחתמו עליהם בעבר. ומנגד - מאות אחרים שלא חתמו עד היום - הזדרזו לחתום.



אלו ואלו רעשי רקע שאסור שישפיעו על ההחלטה. מדינת ישראל, בתנאי מחסור קשה באיברים להשתלה (שנוצר בגלל פרשנות מחמירה וקטלנית של "חוק האנטומיה והפתולוגיה"), קבעה בכלליה כי "עניי עירך קודמים": השתלת איברים נועדה לתושבי ישראל. כל האחרים - ידידים כאויבים, מחבלים או שוחרי שלום - אינם מועמדים. ודאי וודאי שאינם יכולים להיות מוקפצים לראש התור על חשבון תושבי ישראל.

זכור המקרה של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן ע"ה, אזרח ישראלי עתיר זכויות, שנזקק להשתלת כבד. ולא עלה על דעת איש לנצל את זכויותיו כגיבור ישראל ולהקפיצו לראש התור. הוא נסע לחו"ל והושתל שם. וכי מעלה מישהו על דעתו כי מה שלא עשו כאן לטובת ראש המוסד - יעשו למען חבר הוועד המרכזי של ארגון הטרור פת"ח?

כרופא, ראש יחידת כוויות, טיפלתי גם במחבלים פצועים שהובאו לבית החולים שבו עבדתי. שבועת הרופא היא. זוהי אולי אנומליה. אך אנו חיים במצב לא נורמלי כזה ומשתדלים לנהוג כבני אדם וכרופאים. במה הדברים אמורים? כשהמשאבים העומדים לרשות הרופא אינם במחסור קיצוני כמו בהשתלת איברים ואין הוא צריך לבחור אם להציל חיי מחבל במחיר ויתור על חיי פצוע אחר, אולי אחד מקורבנותיו. במה עוד הדברים אמורים? כשהפצוע מגיע לטיפולי. כשם שהרופא הצבאי שהוצב בשדה הקרב כדי לטפל בפצועי צה"ל חייב להעניק טיפול רפואי מיטבי גם לפצועי האויב המובאים אל אוהל התאג"ד שלו, אך אין הוא חייב לחצות את קווי האויב כדי לחפש את חייליו הפצועים ולטפל בהם - כך גם לא היה עולה על דעתי, למשל, להתנדב ולנסוע לעזה או לשכם כדי לטפל שם במחבלים פצועים.

ובמאמר מוסגר, בכל רעשי הרקע לא שמעתי רעש אחד: קולותיהם של מיליוני ערביי ישראל, והערבים המתגוררים בתחומי הרשות הפלסטינית, ראשי אש"ף ופת"ח, התנזים וחמאס וארגוני החבלה השונים, או חברי הכנסת הערבים בישראל - הקמים ואומרים: אני מוכן לתרום אונת ריאה לסאיב עריקאת. כי תרומה כזאת מן החי אפשרית. היא נעשית בדרך כלל בין קרובי משפחה. אז סיכויי קליטת השתל טובים יותר. כשם שמשתילים מן המת (וליתר דיוק, במי שהוגדר כנמצא במצב של מוות מוחי־נשימתי) ואין צורך בקרבת משפחה, אלא בהתאמה רחבה יותר - כך ניתן גם להשתיל איברים מתורמים חיים זרים.

חוקים וכללים נוצרו ממש למקרים כאלו. כל מי שמבקש לחרוג מהם לשם הצלת חייו של סאיב עריקאת "לפנים משורת הדין" (ובהכרח על חשבון חיים אחרים), פותח מיד פרצה ענקית לאחרים לחרוג בה מכללי האתיקה הרפואית. בישראל אדם יכול לתרום לקרוב משפחתו, אך אינו יכול לתרום דם ולהתנות זאת בכך שהתרומה לא תגיע לערבי או לסיני. מי שתובע לשבור את הכללים לטובת עריקאת יהיה חייב להסכים לשבור אותם גם כדי להיענות לדרישתו של תורם פוטנציאלי "לפנים משורת הדין" שיתירו לו לתרום רק ליהודים אשכנזים חילונים, למשל, כי הוא שונא את כל השאר. אפליה לטובה ואפליה לרעה הן במקרה זה שני צדדים פסולים של אותה מטבע.