החדשות הטובות הן שנתניהו הולך. הביתה או לכלא. החדשות המצוינות הן שזה לא קורה בעתיד הנראה לעין. ייסורי הגסיסה הפוליטית שלו מתאימים לו ולנו, והאלטרנטיבה גרועה יותר. מה שישבור אותו סופית הוא המשך קריסת חומות המגן של חובשי הכיפות. תחילה קרס המעגל הראשון. המשמר הפרטוריאני שהיה בשר מבשר המשפחה, ארי הרו וגיל שפר.
אלה עברו את המטחנה המשטרתית והפנימו שזה או נתניהו או הם. היו כמובן לא מעט אוכלי שרצים ובועלי נידה בין כלי הקודש סביבו, אבל הכיפה שלטה בכיפה - כמו נפתלי בנט, יועז הנדל (שהוריד אותה בצעירותו) או שלמה פילבר, ולא היה מצב שבו חובשי הכיפות לא סובבו את נתניהו ברחש בלתי נראה. ספק שומרים ספק סוהרים, אבל בלא ספק נהנים ממנעמי השלטון וככל הנראה עושים לביתם הפרטי והאידיאולוגי.
המעגל השני הוא אבירי שלטון החוק, אביחי מנדלבליט, רוני אלשיך ויוסף שפירא. אלה נבחרו על תקן משרות אמון שתפקידם להגן על ראש החץ של מדיניות חובשי הכיפות. גם הם הבינו שיש גבול לכל תעלול ונדחקו כיום לפינה שבה הם אמורים למלא את תפקידיהם על פי חוק, וזה לא חוק התורה. גרירת הרגליים של אנשי המעגל השני בתחילת הטיפול בפרשיות נתניהו הייתה סימן מבשר רעות.
המחסום הראשון היה מנדלבליט, שפיזר בדרך מוקשים כמו הוראה לחקור בנפרד את החשודים שרה ובנימין נתניהו, לסרב תחילה לבקשת החוקרים לחקור את שמרון באזהרה, או ללכת בתיק כרמון על חקירה פלילית. עד שממצאי החוקרים הביאו אותו למקום של ארי הרו: או אני או נתניהו. גם המפכ"ל אלשיך התחיל כמי שמתיישר עם שאר חובשי הכיפות המגוננים. עוד לפני שהבין מי נגד מי הוא הצהיר שראש אגף החקירות מני יצחקי בדרכו החוצה (לא מיד, אבל הרמז היה ברור), וייתכן שעוצמת הראיות שכנעה אותו שהצחנה שעולה מנתניהו תדבק בו ובמחנהו.
התרעות פיקוד העורף