"מאמי, אתה רוצה שאעזור לבולט לנצח? אז תבוא איתי להמלי'ס ולדיסני לבחור מתנות לגיא. אם לא תבוא, אני לא אחראית לתוצאה".
אלה הדברים ששחה לי כיפוש בנחיתה בלונדון. הרגשתי שפריץ דם בצד ברקה השמאלית. תגידי, לא סיכמנו את הדברים האלו מראש, עוד לפני שהתחתנו וטסנו פעם אחת אפילו? לא נכנס למקומות כאלה, זה נגד הדת שלי. למה את חייבת לשגע אותי? "אני לא משגעת אותך. אתה זה שפנית אלי להפעיל את הכישופים, זוכר או שאזכיר לך?". נכון, אבל אז אמרת בטח שהוא ינצח. אני אוהבת את בולט.

"נכון, אבל עוד לא ענית לי איפה אני אשב באצטדיון. אני רוצה לשבת לידך. הכישוף עובד טוב יותר כשאני לידך. זוכר איך הצלתי את רמת גן שלך מירידה לליגה האחרונה? איך הבטחת לי אז: אני אוריד זבל חודש! והם ניצחו, ולא הורדת פעם אחת. אז איפה אשב?".
הכרטיס שלך במקום טוב. אני אשב ביציע העיתונות. אל תשגעי אותי, ותסדרי שהוא ינצח, באנו בשבילו.

# # #



לפני הנחיתה הייתה גם המראה, ודיילת הקרקע של אל־על הודיעה לנו שלא נשב ביחד, כי הטיסה מלאה. נטרפתי. תגידי, גברת, לא שילמנו? אל־על נותנת לנו תרומה? מה נסגר איתכם? מה אכפת לי שהטיסה מלאה? תזרקי שני נוסעים החוצה! באנו לפני כולם, כי כיפוש כאן חייבת להיות ראשונה בדלפק, כפי שאת רואה היא ממוצא פרוסי.

"אדוני, אני עושה את המקסימום. למה עצבים על הבוקר?", השיבה הדיילת. "מאמי, צא לעשן", הודיעה לי כיפוש, "אני אסדר הכל. עוד לא יצאנו, אתה כבר עצבני בטירוף". אז יצאתי והבטתי בתושבים של כתריאליבקה אצים־רצים לתוך הטרמינל. כולם רק רוצים להימלט מכאן. ערימות של ילדים מצווחים באושר. אלוהים, חשבתי לעצמי, תעשה שהילדים האלה שנראים על ספידים לא טסים ללונדון, בבקשה. הנה וואטסאפ מכיפוש. "אתה רוצה חלון, או מעבר?".
אני רוצה בדלת יציאה, כפי שקנית, וחלון. שלא יפריעו לי לישון. "המעבר נתפס. יחזירו לי את ה־100 דולר. אל תתחיל להשתגע לי, אני מטפלת בכל".
אז ברור שדחפו אותנו למושבים הכי גרועים במטוס, ולא הפסקתי לקטר. את לא לומדת, הא? אסור לטוס בחברה של יהודים, מתי כבר תלמדי ממני משהו טוב?

"די, מאמי. אל־על זה שלנו, תן לי להרגיש טוב, בסדר? תעשה את זה בשבילי. בשביל ההרגשה הבטוחה שלי". אז בשביל ההרגשה הטובה של האישה, דחינו את המספוא שהוגש כמזון, אחרי שהעירו אותנו משינה בהגשתו. דרכתי על הפיתה הקשה שהגישו, כדי להראות לאישה איך בונים ממנה סכין. את רואה? זה ביטחון פאסיבי. לא חשבו על זה בחברה הבטוחה שלך.

# # #

הגענו למלון, כיפוש התארגנה מיד על סניקרס. "בוא, מאמי, נטייל קצת. נו, אל תהיה בטלן". תקשיבי, ותקשיבי לי טוב. מו פארה רץ היום 10,000 מ'. אני חייב לישון קצת, לכי לשוטט. תעירי אותי בארבע, שאספיק להגיע לאצטדיון. "אתה הולך גם הערב? לא רק מחר לבולט איתי? משאיר אותי לבד ביום שישי בערב? אין בעיה. לך לישון, מאמי, אני אעיר אותך". נרדמתי מיד והתעוררתי בשבע. כיפוש ישבה ליד השולחן וחייכה במתיקות. "בוקר טוב, חיים שלי. אתה הכי מתוק כשאתה ישן. כבר אני מכינה לך אספרסו. תתארגן, נלך לארוחת ערב".

תגידי, את אמיתית? אמרתי לך להעיר אותי בארבע. למה אני לא יכול לסמוך עלייך? איך אגיע בזמן עכשיו? "טיילתי. לפי הווייז צעדתי חמישה קילומטר. לא הפסקתי להתקשר אליך, תראה - 11 שיחות. הייתי בטוחה שקמת ואתה כבר ברכבת ואין קליטה. אבל לא קרה כלום, נחת וזה טוב לך. הנה קפה והבאתי לך מאפינס תות ואוכמניות".

את הריצה ראיתי בטלוויזיה. בנאדם טס ללונדון, ובסוף רואה תחרויות כמו על הספה בבית. הקהל באצטדיון היה בטירוף. לא באת להעיר אותי, בגלל שאמרתי שאת לא באה איתי, נכון? הרי את יודעת שאני לא מתעורר מרטט. את העברת למצב רטט, לא אני. "מעליב שאתה בכלל חושב על זה, מאמי. העברתי לרטט לפני שיצאתי, כי לא רציתי שיפריעו לך לפני ארבע. אני בחיים לא אעשה משהו שיזיק לך. הוא גמר כבר לרוץ? זה ההוא עם הדגל? איזה יופי, אני אוהבת אתלטיקה. בוא נלך לאכול".

# # #
בשבת כבר לא חזרתי על הטעות הגורלית, והזמנתי השכמה. כיפוש חייכה ואמרה: "מאמי, אתה חייב להתגלח. אתה נראה כמו הומלס עם הזיפים האלה".
נכון, אני הולך עם ירון לגלח. יכינו לי שם משחה מיוחדת בטעם מנטה, ומברשת ייחודית. אותך נוריד בפרימרק שתשתוללי שם. תשתדלי להשאיר משהו גם לקונים אחרים.

הגענו לגלח ברחוב אולד־בונד. "קוף, בלי בדיחות על גזע. הבעלים יהודי טוב", אמר ירון. אל תדאג, באירופה אני אירופי. המשחה כבר הייתה מוכנה, עכשיו בוחרים מברשת. הוא הציע מברשת עם השערות הכי רכות ועם ידית אחיזה משנהב של חט של פיל שמת בשיבה טובה בגיל 115. מאוד מומלץ. השערות הן של גירית, אבל מהפרווה של הגרון.

"הנה, תיגע. היו לה חיים טובים לגירית, מרגישים לפי השערות", הוא הביט בי עם חליפת שלושה חלקים, ונראה היה שהוא רוצה לצוד אותי במתיקות. "הכנתי לך גם ספל בשביל המברשת, ולערבוב. תיגע בה תרגיש אותה. שיש איכותי". טוב, אתה מבין בזה, כמה מגיע לך? "530 פאונד, אדוני, לא כולל הגילוח. זה מחיר נפרד של 40 פאונד. לארוז, ולשלוח למלון?". חשתי סחרחורת. מה, אני אוליגרך? לא, תודה רבה באמת. רק את משחת המנטה (17 פאונד), אדוני. הוא לא הצליח להסתיר את אכזבתו מהטרף שחמק לו בשנייה האחרונה. ירדתי קומה והגעתי לגלחים. היו גם נשים, אבל ליד המושב הפנוי ניצב פקיסטני אדיב. היה לו על השולחן סט של תערים ומצ'טות, שמיד הכניס אותי לפיחדון. אולי הוא תומך דאע"ש שחיכה רק לגרון שלי, כדי לחקות את ג'ון הג'יהאדיסט? אבל אני התחפשתי לבנצי גופשטיין מלהבה והתיישבתי בגבורה. הוא טפח על עורפי וצווארי, ביקש שאהיה רפוי, והניח עלי מגבת לוהטת על כל הראש. נרגעתי, כי ג'ון הג'יהאדיסט לא היה כל כך אדיב אל קורבנותיו. הוא בטח לא אמר להם: "לא לזוז, אדוני, התער חד מאוד".

הטיפול היה מקצועי לעילא, והזכיר לי ימים אחרים, שבהם לא הייתי עוזב את מזרח ירושלים בלי גילוח קומפלט אצל בני הדודים. כיום אני פחדן; הם נשארו באותו מצב. הסתיים הגילוח, והגלב עבר על פני וראשי עם אבן מקרחון איסלנדי, שחוותה 13 התפרצויות געשיות. התרשמתי מהמוצר, אבל התרשמתי פחות מההצעה שלו לרכוש כזו במחיר מבצע של 77 פאונד. יש לי כזו בבית, השבתי להצעה. "באמת? מהיכן, אדוני?". מתל אביב, ישראל, השבתי במבט יציב. אבל האמת היא שהוא לא נראה מאוכזב מהחמצת ההזדמנות להיות שהיד, אולי בגלל הטיפ. בכל זאת בני דודים, משפחה.

# # #

אספנו את כיפוש, פלוס שלושה שקים מפרימרק. נתתי מבט עגום בסחורה, ורק אמרתי שאני לא מתכוון לסחוב אותם בחזרה לארץ.
"אל תדאג, מאמי, אני אקנה בשביל זה תיק. בוא תרד איתי בהמלי'ס, ואז אסיים את הקניות לילד. כדאי לך, כך אהיה בראש נקי בתחרות, ואוכל להתרכז בניצחון של בולט". זה לא יקרה, כי יש גבול למה שאני אשקיע בדביל הזה. מבחינתי שלא יעלה לגמר. "הא, ככה? אין בעיה. רק לא להתלונן לי אחרי זה. תעלה רק את השקים לחדר, אני אמשיך לבד. אתה רוצה דקה לחשב מסלול מחדש? אולי כדאי שתבוא?". תבלי, כיפוש, נתראה באצטדיון.



הייתה חגיגה אמיתית, וכיפוש באמת התרגשה. "אל תביט אפילו על הדוכנים של הבירה, כבר אני קונה לך ברד", הכריזה, "יו, תראה איזה יופי כאן. תראה את השמנים האלה כאן עם הצלחת ביד. זה היה יכול להיות ממש מתאים לך, מאמי. הם לא רצים הרבה, ונראה לי שהם אוכלים טוב".
כפרה, הם זורקים דיסקוס. הם אתלטי־על, אל תפחיתי בערכם. "או־קיי. אם אתה אומר. אני פעם ראשונה בחיים רואה את המקצוע הזה".
התחרות נמשכה בריצת 1,500 מ' נשים, וכיפוש חדת העין הבחינה מיד בקספר סמניה הדרום־אפריקאית. "מאמי, זה לא גבר שם, על קו הזינוק עם הבנות?".

לא. היא על גבול האנדרוגיניות. כך היא נולדה ועברה ימבה בדיקות גנטיות. היא אישה, אבל כמות הטסטוסטרון אצלה על גבול ההחרגה. יש הרבה ביקורת סביב ההשתתפות שלה, אבל נקבע שהיא אישה לחלוטין, היא הרי לא אשמה שנולדה כך. בריצת ה־10,000 מ' הייתה עליונות מופגנת לרצה אתיופית שהקדימה את יריבותיה בהקפה, אבל הרצות הלבנות השתרכו מאחור. "תראה, מאמי, אין להן כוח. אני בחיים לא הייתי מתמודדת עם אפריקאיות. הן בקושי זזות, והשחורות רצות כמו איילות. על מה הן חשבו בדיוק כשבאו לתחרות?". הן עייפות, כיפוש. זו ריצה מפרכת, השרירים שלהן קשים כמו אבן בגלל חומצת חלב בדם. החמצן מגיע בקושי לשריר. "לכל דבר יש לך הסבר. האירופיות שלך לא ידעו את כל הדברים האלה לפני? תוותרו, די. אפריקה שולטת. איפה הרצות שלנו ממרוקו? אפילו אני יודעת שאנחנו מעצמה". כן, אתם מעצמה, אבל המרחק הזה ארוך לכם, בגלל הקוסקוס והפרנה עם הדגים. אתם טובים בריצות בינוניות, עד חמישה קילומטר מקסימום.

# # #

ואז הגיעה הריצה ל־100 מ'. יש כאן בלונדון דז'ה־וו לקשישים, אז גאטלין בן ה־35 נתן לכולם בראש, בניגוד לתחזיות המוקדמות. כיפוש לא התרשמה מהכישלון של בולט. "ידעתי שהוא לא ינצח. הוא נראה גמור, וגם קצת שחצן. אם היית בא איתי לקניות, ולא נותן לי לסחוב לבד, אולי הייתי מתפללת בשבילו. נתתי לך הרבה צ'אנסים לחזור בך מהסירוב. אז התוצאה לא מפתיעה אותי, כי אתה הרי לא לומד מניסיון. אבל היה כיף, חיים שלי. גם מחר אני באה, כי ביום שני אנחנו לא יכולים. קניתי כרטיסים למוטאון".

לא, לא מתאים. חנה מיננקו קופצת משולשת ביום שני. תלכי לבד, בטוח תיהני. "קניתי שני כרטיסים ואתה בא. אם תלך לצפות בחנה, תתאכזב, וחבל לי עליה. תבוא איתי, אתה תיהנה בטוח". לא הסכמתי מיד, ערכתי משאל בוואטסאפ בין החברים, שמשום מה תמכו כולם באישה. "לך איתה. זה רק ערב אחד", כתב רוברט. "חנה פצועה, קוף", כתב פולו, "היא אמרה שאסור לצפות ממנה לתוצאה או למיקום בגמר". אהרל'ה, בני ושלומי רק כתבו: "תלך למחזמר, אידיוט שכמוך. הרי בארץ אתה אפס, אז תמשיך להיות אפס גם בלונדון". וטעטע כתב: "לך עם האישה!".

אז הגענו לתיאטרון. היא קנתה מקומות טובים, אבל לידי התיישבה אישה במשקל 200 ק"ג. משמניה זלגו מעבר לידית המושב שלי. היא לא הפסיקה לגנוח, והקישה במקל ההליכה שלה. לפעמים החטיאה ונקשה על כף הרגל שלי, אבל התנהגתי למופת ולא מחיתי בכלל. כיפוש הציעה להחליף מושב, אבל סירבתי באבירות. המלווה של האישה הנשימה אותה מדי פעם מבלון חמצן נייד, וחשבתי מה היה קורה אם סצינה כזו הייתה מתרחשת בהיכל התרבות אצלנו, עם האספסוף שאנחנו.

היה יופי של שואו. אפעס קצת ארוך, וכשהמסך ירד אחרי שעה וחצי, חשבתי שהסתיים כבר, ונספיק לחזור למלון לצפות בתחרויות. אבל זו הייתה רק הפסקה של 20 דקות. יצאתי לרחוב לעשן, וראיתי שתי ניידות של טיפול נמרץ מחוץ לתיאטרון. הפרמדיקים גלגלו את השכנה שלי החוצה. הם הצליחו להניף אותה לאמבולנס רק בניסיון השלישי. כשאחד מהפרמדיקים תפס אוויר מהמאמץ, שאלתי אותו מה מצבה.

"קוצר נשימה. היא תאושפז ללילה, ומחר תשוחרר. היא תהיה בסדר", אמר. נרגעתי. חזרתי למטה, הייתה לי שליש שורה פנויה, כולל מושב למעבר. המחצית השנייה של המחזמר הייתה ארוכה יותר, אבל לא הפריעה לי לנמנם קלות מדי פעם. בסיום קם הקהל ומחא כפיים, וגם אני הזדהיתי עם המקומיים והרעתי בהתלהבות, כי נגמר. בסדר, השחקנים התאמצו באמת, הפגינו כושר מדהים, אבל אני הייתי כותב אחרת את הסיפור של בני גורדי, ולא מתעכב על כל שנה בחייו. ובכלל אפשר לקצר את העייסק למאה דקות גג, עם שלוש הפסקות לשתייה, כי חם על הבמה.

"נו, מאמי, נהנית?", שאלה האישה.
כן, באמת שכן. זה המחזמר הכי טוב שראיתי. סחתיקה, אני שמייח שלקחת אותי.
"נדמה היה לי שאתה מנמנם. אבל אני שמחה שנהנית".
לא נמנמתי, זה נדמה לך. אני פשוט אוהב להאזין למוזיקה בעיניים עצומות, כדי להתרכז. דיאנה רוס ממש בגדה בגורדי בשביל 20 מיליון דולר. אסור לסמוך על נשים. את החיים הוא נתן לה, פוי גועל.
"מאמי, היא קיבלה הצעה של פעם בחיים. צריך לבחון את שני הצדדים. זה היה צעד שהציל את הקריירה שלה. אני רואה שאתה מעורב רגשית".
כן, בטח. רק רציתי להוכיח בקיאות בחומר.

# # #
חזרנו הביתה, בדיוק למפגן התמיכה שארגנו למלך שלנו. איש שאף פעם לא ידע כלום, לא ראה כלום, ולא שמע כלום. הוא יודע שהוא ילבש כתום, בארדו יודע. אבל הוא משחק על זמן, המלך, עם שמאל־ימין ומה שביניהם. תהיה תקופה יפה ומענגת. וכן, לשאלתו, גם קאיה תראה כתב אישום, כי אשר למלך, למלך.

סנדי קפצה עלי בנשיקות וליקוקים, גיאצ'ו חיבק אותי בחום. "אבא, התגעגעתי אליך. מתי תיקח אותי ללונדון שלך?". כשתהיה גדול, חיים של אבא, בן 25. אז אקח אותך. "מה קנית לי?". אמא קנתה לך המון מתנות, וגם בגדים. אפילו שחצי מהבגדים מלונדון 2016 עוד לא לבשת, והם כבר קטנים.
"אבל מה אתה קנית לי, אבא? ביקשתי שתביא לי תחפושת של נינג'ה אדום, הענק הירוק וסופרמן. הבאת?".
בטח, אמא הביאה לך מה שביקשת.

נשכבתי על הספה, והפעלתי את ההקלטה של "המקור". גיאצ'ו פתח את כל המתנות בחדר עם כיפוש, והגיע לבוש כסופרמן. הוא הפעיל את הרחפן עם השלט. הרחפן פגע בתקרה, ונחת לי על המצח. הילד התלהב מהצעצוע וצרח: "אמא, לאבא יורד דם. תנקי לו". כיפוש אספה את הצעצוע, הכניסה אותו לקופסה ושמה במקום גבוה. "אמרתי לך שלא משחקים עם זה בבית, רק בחוץ". המשכתי לשכב על הספה, בלי תנועה. מלקק את טיפות הדם. זהו, הגעתי הביתה, נגמר החופש. כיפוש, חיים שלי, תודה שבאת איתי לעבודה. בלעדייך הייתי ונותרתי כלום ושום דבר.

tguvot@maariv.co.il