זה נורא אבל זו האמת: כשנולד לך ילד, משהו בך מת. משהו צעיר, רענן, חוצפן. זה נורא ולא משנה כמה תנסו להתנגד לזה ותהפכו להורים ״קולים״ שמשמיעים לילד שירי ערש על בסיס שירים של נירוונה ופינק פלויד (נשבע לכם שיש דבר כזה, חפשו ביו־טיוב lullabies for babies עם הסיום Nirvana או Pink Floyd), או לחלופין את אלבום הילדים של חוה אלברשטיין, זה פשוט לא יעזור לכם.

גם כאשר תסיעו את הילד באוטו ותשמיעו לו רוק כבד ותלמדו אותו להתנועע לקצב המוזיקה הכבדה ואז תעלו את זה בפייסבוק ותחשבו שזה הדבר הכי מקורי וחמוד בעולם, זה לא יעזור לכם. האמת היא שברגע שנולד לכם ילד, זהו, יצאתם מהמשחק. אי אפשר להתחכם עם העובדה הזו, אי אפשר לברוח ממנה. אין חזרה מהקביעה שברגע שהפכתם להורים, הפכתם לאנשים משעממים שחיים במציאות מקובעת. אין לכם יותר מדי מה לעשות נגד זה. זה גדול עליכם, זה חזק מכם.

אבל האמת היא שרוב ההורים הצעירים רחוקים שנות אור מההכרה באמת הזו. הם חיים בהכחשה גורפת של מצבם, תחת התחושה השקרית שהחיים שלהם לא נעצרו והם יכולים לשלב אלמנטים מחייהם הקודמים כצעירים חופשיים ובועטים.



לא אני. ככותב אשר מחויב כל שבוע לאסוף את הנעשה בחייו ולפרמט את זה לטור של 700 מילים, אני לא יכול שלא להבחין ששבוע אחר שבוע אני כותב על נושאים שקשורים לילד ולעולם ההורות. ואינני יכול שלא להסיק מזה שהפכתי לאדם משעמם ביותר. פרט למה שקורה עם הילד, אין יותר מדי בחיי. טווח החשיבה שלי נע על הספקטרום שבין עקרונות הגמילה מטיטולים לבין חיפוש אטרקציות שיצילו אותי מאוגוסט האיום, שבו הילד לא נמצא בגן ואתה הופך לסוג של מפיק בפועל שצריך לשעשע ולעניין אותו כל שעות היממה. אבל אני לפחות מבין את זה ומודה בזה.

כששואלים אותי מה השתנה בחיי מאז שהפכתי לאבא, אני מסביר את זה דרך תחום הקולנוע והטלוויזיה: עד שהילד נולד הייתי הבמאי והתסריטאי של המציאות שלי. מאז שהילד נולד הורדתי לדרגת מפיק בפועל בסרט של מישהו אחר.

לא כולם מבינים את זה. יש אפילו מקרים קיצוניים של הורים שנאחזים חזק ונוהגים לשלב שימוש בסמים קשים יחד עם ההורות. התוודעתי לתופעה הזו דרך כתבה מעניינת על הנושא שפורסמה לפני זמן מה ב״טיים אאוט״. קראתי ולא האמנתי לרמות ההכחשה של אותם הורים שדיברו בכתבה וסיפרו איך ״אני ישן איזה שעתיים לפני המסיבה. זה חובה, אחרת אתה נגמר בארבע. במשך הרבה שנים הייתי הולך הביתה בחמש־חמש וחצי כדי לא לבוא לילדים הפוך, אבל אז קלטתי שאני הולך באמצע הבלגן ולא נשאר עם האנשים הכי טובים, והייתי מתבאס. בסופו של דבר אמרתי: 'זין, אני נשאר כמה שצריך ולוקח את החוויה עד הסוף'".

ואז, אחרי שלקחו את החוויה עד הסוף, הם חוזרים הביתה והילדים ״רואים שאני חוזר ומבסוט ומלטף ומחבק ומדבר איתם, הם קולטים את הווייב ורואים שחזרתי מהבלוק מסריח תחת, אבל מבחינתם זה שטוח".

אין, זאת בדיחה. אדם כזה, שאומר דברים כאלה, צריך לקחת, לנער ולהסביר לו ש״אין, אתה גמור, יצאת מהמשחק, אתה לא יכול פתאום לחזור אליו. אין, מה שהיה לא יחזור. לא יחזור. שכח מזה".

***

אבל הדבר המטריד באמת בכל הסיטואציה הזו הוא הפרדוקס הגדול שאני נמצא בו כבעל טור אישי. מצד אחד, ברגע שיש לך ילד זה הופך להיות העיקר של חייך ואוטומטית אתה מתחיל לכתוב שבוע אחר שבוע על החוויות שלך כהורה. מצד שני, האנשים היחידים שיכולים להזדהות וליהנות מהטורים האלה שייכים למגזר העסוק והמותש בעולם - ההורים.

מדובר באנשים נטולי פנאי לחלוטין, שאין להם היכולת לשבת בשירותים יותר מדקה וחצי, כך שבטח אין להם זמן לקרוא 700 מילים. כך שבעצם אני כותב לקהל מת, קהל שלא קיים. למעשה, אני נמצא כאן לבד.

כבר הרבה זמן אני חושב על הפרדוקס הזה ולאט־לאט מבין שעלי לשנות כיוון ולהתמקד במגזר הבאמת פנוי לקריאה - הקשישים והפנסיונרים. אני חושב להתחיל לצאת לטיולים מאורגנים באירופה הקלאסית ולמצוא לי פרטנר לברידג׳ ובאופן כללי להקפיד לקום מוקדם וללכת לקופת החולים ולשבת שם בשביל לספוג את האווירה.

האמת היא שזה לא רק עניין טקטי אלא משהו שהוא מעבר לזה. אומנם אני חי בגוף של אדם בן 34, אבל בנפש מזמן יצאתי לפנסיה. האמת היא שאני בכלל לא מבין למה יש לי ילד. אני מרגיש שבכלל צריך להיות לי נכד.