נכון שיש הדלפות ונכון שיש קושי לקיים דיון ביטחוני יעיל בסוגיות רגישות של יציאה למלחמה או למבצע גדול - אבל יש שיטות להתמודד עם זה בלי לשלול מהממשלה את סמכותה ואת אחריותה השילוחית. הדברים מקבלים משנה תוקף בעידן של שינויים באופי שדה המערכה, כשהעורף הופך כולו לחזית, ובעידן של שינויים בטכנולוגיה וברשתות החברתיות.
הדיונים על יציאה למבצע צבאי, גלוי או חשאי, יידונו לעולם בפורום מבצעי מצומצם: רה"מ, שר הביטחון, עוד שניים־שלושה שרים, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש המל"ל, מזכירים צבאיים וראש המוסד או השב"כ. אחר כך יהיה דיון עקרוני בקבינט שיקבל החלטה או יסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון "לקבל את ההחלטה הנדרשת", בעצה אחת עם הרמטכ"ל או ראש סוכנות המודיעין הרלוונטית. זה התהליך והוא בסדר גמור, אבל יציאה למלחמה או למבצע משמעותי טעונה את אישור הממשלה.
בהדלפות צריך להילחם. בצוק איתן הגיעו ההדלפות מלשכת ראש הממשלה ומלשכות חברי הקבינט לשפל שעורר השתאות ותחושת עלבון במטה הכללי של צה"ל. כל מחסום נפרץ, כל כלל אתי נרמס. לשם כך יש פוליגרף, או יראה מפני המנהיג (אם יש כזו), או חידוד ההבנה שההדלפה תגרום לנפגעים וכו'.
יצחק רבין למשל כינס את מליאת הממשלה חצי שעה לפני תחילת מבצע דין וחשבון. הרמטכ"ל אהוד ברק תיאר את הרציונל מאחורי המבצע ואת השלבים, עדכן כי המטוסים כבר באוויר ומיד כשהממשלה תאשר המבצע יתחיל, בעוד השרים יושבים בחדר. השרה אורה נמיר תהתה בדבר התבונה שבמבצע והעידה: "הייתי בסוף השבוע במנרה, הבטתי מבעד לחלון ולא ראיתי שום דבר חריג מצד חיזבאללה". חלק מהשרים צחקו, רבין הסביר בנחת והממשלה אישרה. אני זוכר למשל עימות בין שר הביטחון משה ארנס לרמטכ"ל ברק שדרש לפנות את מאחז רחלים בשומרון. ארנס אסר עליו. ברק טמן את ידיו בכיסי המכנסיים הצבאיים ואמר לארנס בנוכחות יועציו: "אתה לא יכול להנחות אותי, אלא רק הממשלה שהיא המפקד העליון של הצבא". ברק צדק.
אני זוכר רמטכ"ל שמסביר לממשלה שהוא לא מוכן לפתוח באש ולפגוע בעזה בלי שהממשלה תגדיר לו ולצבא במדויק מהי התכלית האסטרטגית ומהי מטרת המבצע. "רמטכ"ל הוא לא קבלן פיצוצים של הממשלה", אמר גבי אשכנזי לשרים. וישנם דברים רגישים שמחייבים מידור ושלאחר ביצועם ישראל לא תיקח אחריות. כאן ישנו הקבינט הביטחוני או צוות מצומצם ששואב את סמכותו מהממשלה, ומקבל החלטות כאשר שרי ממשלה מעודכנים תוך כדי או בדיעבד.
ישראל של 2017 מאותגרת מכל גבולותיה, באוויר, ביבשה ובים, והיא נמצאת במערכה צבאית מתמדת, ברובה חשאית, שאותה מוביל הרמטכ"ל גדי איזנקוט באישור שר הביטחון והקבינט, לאחר שהממשלה אישרה תוכנית רב־שנתית, שמעה הערכת מודיעין שנתית ואישרה קווים מנחים לפעילות. האינטרס של נתניהו ושל כל ראש ממשלה הוא למצוא את הדרך לשמור ולחשב את האחריות הקולקטיבית של הממשלה במלואה, גם לצורך הגיבוי הרחב, וגם לצורך אמון הציבור וגם לקראת היום שאחרי המלחמה (ועדות חקירה, חקירות בינ"ל וכו').
מעבר לדיווח בערוץ 2 על כוונת נתניהו לשנות את החוק, לא קיבלנו הסבר רשמי על מה ולמה. זוהי זכותנו לדעתו וחובת נתניהו להסביר, אם הוא לא רצה את גיבוי הממשלה - שיקבל לפחות את גיבוי הציבור.
2. במעבר מרחבת המסדרים שבה נערך טקס החלפת מפקדי חיל האוויר אל הרחבה המקבילה, שבה הורמו הכוסיות והוגש הכיבוד, נאלצו באי הטקס לעבור על גשר ברזל קטן שגישר על תעלה. העוברים, מפקדי החיל לשעבר, נספחים צבאיים, פורום מהמטה הכללי ואחרים עברו על הגשרון הקטן ללא מורא. כולם סומכים על חיל האוויר.
ואילו במדינתנו הגדולה יתפרסם בקרוב דוח חמור של מבקר המדינה על תחזוקת גשרים. גם אחרי קריסת הגשר במחלף שפירים וכפר המכביה ואולמי ורסאי ועוד - זוהי עדיין מדינת ה"יהיה בסדר", מונח שיצחק רבין כל כך התריע מפניו ומהסכנה הגדולה שטמונה בו בחיינו הציבוריים.
הוא עומד להיות מופקד על היכולות האסטרטגיות של מדינת ישראל בבחינת להיות או לחדול. הוא יידרש למנות לעצמו צוות ייעוץ וחשיבה מתוך החיל, בתוספת צוות חיצוני של מומחים שיאתגרו אותו ואת החיל ומפקדיו. הוא יצטרך להתבלט, לשמוע דעות בפתיחות ובהרחבת הדעת - ולהחליט.
החיל בפיקודו מתמודד כיום עם שלוש זירות לחימה חשאיות: איראן, חיזבאללה ודאע"ש, במסגרת המערכה שבין המערכות שמוביל הרמטכ"ל. במערכה הזאת חיל האוויר הוא ראש החץ והזרוע הארוכה (מאוד) של המדינה ליישום המדיניות. וחוץ מזה, יצטרך נורקין להיות מתואם עם ארה"ב (מפקד חיל האוויר האמריקאי הגיע במיוחד לישראל לטקס החלפת הפיקוד), עם הרוסים, עם המצרים, עם הירדנים ועוד, לחזק את הקשר עם זרועות הים, היבשה, המודיעין והסייבר.
נורקין נכנס לנעליים גדולות של האלוף אשל, שמעבר להיות מפקד חיל האוויר היה מקורב מאוד לרמטכ"לים והשפיע מאוד ברמת המטה הכללי. אין כל ספק כי נורקין צפוי לשבור תקרות זכוכית. יש לו כל חומרי הגלם. הצלחתו - הצלחתנו. שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף