דבר מוזר קרה השבוע ברמאללה. בעיצומו של המשבר בין ארה"ב לקוריאה הצפונית שיגר מחמוד עבאס (אבו מאזן) איגרת לפיונגיאנג, ובה בירך את קים ג'ונג־און על חגה הלאומי של ארצו. בעולם הדיפלומטי מברקים מסוג זה אינם חלק מהפרוטוקול, ואיש אינו מחויב לשגרם. הם ביטוי מרצון של הבעת תמיכה. האיגרת יצאה מרמאללה ימים מעטים אחרי שקוריאה הצפונית איימה להשתמש בטילים הבליסטיים שלה נגד אינטרסים אמריקאיים.

לא צריך להסביר לאבו מאזן מיהו קים ג'ונג־און. הוא צופה בטלוויזיה בדיוק כמונו. ולא צריך לומר לו מיהו דונלד טראמפ ומה מזגו. הוא פגש בו, ואנשיו יוצאים ובאים בלשכתו. למרות זאת, החליט "נשיא מדינת פלסטין", כפי שמלמד עליו לוגו האיגרת שנשלחה לפיונגיאנג, להידחף בין רגליהם של שני התרנגולים האלה - בדיוק בזמן שבו הם נוגחים זה בזה.



המברק לקים מצטרף לסדרה של צעדים שנקט אבו מאזן בחודשים האחרונים, שמצטיינים בעצבנות יתרה ובשלפנות שאינה מאפיינת אותו, וסותרים את תדמיתו הנינוחה. על חלק מצעדים אלה כתבתי כאן בתקופה האחרונה. בהם, ההתנכלות הסדרתית לארגון חמאס, בראשה צמצום המימון של חשמל שמוכרת ישראל לרצועה, ושלילת קצבאות מבני משפחות של אסירי חמאס שבכלא. בשני מהלכים אלה פגע ראש הרשות בעם, באזרחים מן השורה. ולא רק זאת, אלא שאנשיו הודיעו עליהם בפומבי.

אליהם הצטרפה הכרזתו, בעיצומם של אירועי הר הבית, על הקפאת שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל. אותו שיתוף פעולה, שבעבר כינה אותו אבו מאזן "מקודש", ועיקרו הוא רדיפה משותפת של הרשות וישראל אחר חמושי חמאס והג'יהאד האסלאמי ומפגעים פלסטינים למיניהם. שיתוף פעולה זה הוא הצלחה כבירה עבור שני הצדדים, והוא חסך שפיכות דמים הדדית. הכרזתו בנוגע להקפאת המגעים אומנם הייתה ברובה הצהרתית, אבל היא נעשתה בהפתעה ובניגוד למדיניותו העיקשת לשמר אותה. עד כה, גם בתקופות קשות הרבה יותר, עמד אבו מאזן בלחצים הכבדים שהפעילו עליו מתנגדיו וסירב לנתק את יחסיו הביטחוניים עם ישראל או להכריז על ניתוקם לכאורה. בזכות אותו שיתוף פעולה נתפס אבו מאזן בצמרת הביטחונית של ישראל כפרטנר הפלסטיני הטוב ביותר במאמץ לסכל פיגועים. ההתקפות הפוליטיות עליו, יאמרו בכירים במערכת הביטחונית, מזיקות ואינן משקפות את העובדה שיציבותו היא נכס לביטחון הלאומי.



אז מה קרה לו, לנשיא מדינת פלסטין? איש פת"ח שיודע דבר או שניים על המתרחש בתוך מסדרונות המוקטעה סיפר לי השבוע על האווירה החדשה המנשבת בישיבות הנהגת הרשות. הראיס עצבני וחסר סבלנות, הוא אומר. הוא משתיק את הנוכחים, מוכיח אותם בלשון גסה, ולא מאפשר לאחרים לדבר. הוא לא ידע להסביר אם הפיכתו של אבו מאזן לקשיש נרגן היא תוצאת ההתפתחויות הפוליטיות (שעוד מעט נדבר עליהן) או תוצאת ההתפתחויות הביולוגיות (לראש הרשות מלאו השנה 82 אביבים, והוא מעשן כבד).

אלא שזו, לפי המידע מבפנים, הבעיה הקטנה. אותו אדם מוסיף ומספר, כי המשבר בין ההנהגה הפלסטינית לממשל טראמפ חריף מכפי שנראה. שני שליחיו של טראמפ, ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט, לא קידמו דבר עד כה, וסבלנותו של אבו מאזן כלפיהם פקעה. אבו מאזן ואנשיו הפקידו בידי גרינבלט בביקוריו כאן סדרת שאלות הבהרה על עמדתו של ממשל טראמפ בנוגע לתהליך השלום, וטרם קיבלו תשובות. בראשן, השאלה המהותית: האם טראמפ תומך בפתרון שתי המדינות או לא. במקום זאת, אומרים אנשיו של אבו מאזן, הפכו נציגיו של טראמפ למובילי דואר מירושלים. הם שומעים את המסרים מבנימין נתניהו, ומעבירים אותם לרמאללה כמות שהם. אם תשמע את נתניהו מתבטא נגד תמיכה במשפחות האסירים, מספר איש הפת"ח, אחרי כמה ימים יבוא גרינבלט ובפיו אותה תביעה.

הבעיה היא, שבולם הזעזועים האישי של אבו מאזן אינו לצדו בימים אלה, וחסרונו מורגש היטב. סאיב עריקאת, ה"מוח" של הנהגת הרשות בענייני חוץ, לקה במחלת ריאות קשה שמסכנת את חייו. עריקאת הבלתי נלאה מצפה להשתלה, ובינתיים מושבת מכל מלאכה. לאורך שנים הוא זה שנהג למתן את אבו מאזן ולפוגג מתיחויות כמו זו שנוצרה ביחסיו עם הבית הלבן.

באחת השיחות בין אבו מאזן לגרינבלט, סיפר אותו גורם, איים השליח האמריקאי להפסיק את הסיוע לרשות, בסך 370 מיליון דולר. "אתה יכול להפסיקו ברגע זה", ענה אבו מאזן. המתיחות עם טראמפ הייתה הנושא העיקרי בביקורו של המלך הירדני עבדאללה השני במוקטעה בשבוע שעבר. עבדאללה, שתפס את מקומו של אבו מאזן כמבוגר האחראי בשכונה, הזהיר את הראיס הפלסטיני מפני התנגשות עם טראמפ. אל תעשה זאת, אמר לו המלך, נתניהו יהיה מרוצה וינצל זאת לצרכיו.

כל האמור לעיל עשוי להסביר את החלטתו מרחיקת הלכת של אבו מאזן לשגר איגרת ברכה לדיקטטור המושמץ ביותר בעולם המערבי. קחו את המתיחות הרבה בינו לבין הבית הלבן, חברו לה את סבלנותו הידועה שהתרופפה, ומה יוצא? אצבע בעינה של וושינגטון.

שפת האיומים

השבוע נפתח בתזכורת עבור אזרחי מדינת ישראל מאת החבר היקר חסן נסראללה, מזכ"ל ארגון חיזבאללה. נסראללה נשא את נאומו השנתי במלאת 11 שנה למלחמת לבנון השנייה, שאותו מכנים הוא ואנשיו, "הניצחון האלוהי". אלוהים, כי הרי כולם משתמשים בו לצרכיהם בעידן הזה. ניצחון, כי הם שרדו.
בשנים שחלפו מאז, טבע חיזבאללה בבוץ הסורי. ישראל צפתה בכך בשביעות רצון, ואף קיוותה שהבוץ יביא את הקץ על אויבתה מצפון. היא התבדתה. חיזבאללה לא נחלש, ובכל הקשור לחזית ישראל, אף הצליח להתעצם. הארגון חידש את מחסניו והצליח לבנות מול צה"ל כוח הרתעה. הוא הצטייד באמצעי לחימה מתקדמים, בצד מסע הסברה שהחדיר את משמעותם לראש הישראלים, מקטן ועד גדול.

מי שניתח את תפיסת ההרתעה של חיזבאללה בעשור מאז המלחמה הוא ד"ר דניאל סובלמן, מהמחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. את מחקרו פרסם סובלמן בראשית השנה בכתב העת האקדמי "International Security", שמוציאים לאור MIT ואוניברסיטת הרווארד. על פי התיאוריה הזו, ניסח נסראללה תורת הרתעה, שאת מסריה הוא פועל ללא לאות להנחיל למקבלי ההחלטות בתל אביב. עיקר המסר הוא זה: למרות עליונותכם הצבאית, אם תפרוץ מלחמה נגדנו - השפעתה עליכם תהיה חריפה ואסטרטגית; לא תצליחו לתרגם את עליונותכם הצבאית להישג ממשי, והשפעתה עלינו תהיה מוגבלת. לכן, גם בתרחיש הכי אופטימי, טוען נסראללה באוזנינו, מחיר המלחמה יהיה כבד מתועלתה.



את התורה הזו מיישם מנהיג חיזבאללה באמצעות התחמשות איכותית מצד אחד, ושיווק מסרים חמורים מצד שני. למשל, האיום לשתק את ישראל באמצעות תקיפת שדה התעופה בן־גוריון או השבתת תחנת הכוח בחדרה. מאז המלחמה התחמשו אנשיו בטילים שיכולים להגיע עד דימונה ולפגוע באמצעי ההתרעה הראשון במעלה של ישראל. נסראללה לא הסתיר זאת, להפך. הוא מבהיר לישראל כל הזמן, כי ביכולתו לתקוף את הכור הגרעיני.
מנהיג חיזבאללה מתחזק את ההרתעה הזאת כל הזמן, ולכן הוא מרבה להזכיר בנאומיו את 2006 ותוצאותיה המביכות עבור ישראל. המטרה אינה לקלל ולהתפאר. מטרתו לשכנעה, כי אם היא נכשלה לפני עשור ויותר, ואם חיזבאללה רק התחזק מאז, אין סיבה שהיא תצליח במלחמה הבאה, לכן מוטב שלא תיזום אותה.

מעטים ב־2006 חשבו, כי מחכים לנו עשור ויותר ללא מלחמה עם חיזבאללה. הטביעה של נסראללה בבוץ הסורי היא גורם מרכזי במניעת המלחמה הזאת, אבל חלפו שש שנים מסיום מלחמת לבנון השנייה ועד ששלח את אנשיו לסוריה. שש שנים של חיכוכים והיתקלויות, אבל לא מלחמה. בישראל נוטים לחזור ולומר, כי מאז מלחמת לבנון השנייה, ארגון חיזבאללה מורתע, אבל באותה נשימה מודים, כי הזרוע הצבאית שלו מאיימת על כל שטחה של ישראל. אין ספק שחיזבאללה מורתע, אבל הוא אינו היחידי: הנהגתו הצליחה לגרום גם לישראל לחשוב פעמיים לפני כל מהלך צבאי.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל

tguvot@maariv.co.il