אז הדיירת מבלפור לא מרוצה מביתה בשנים האחרונות. סבבה, אני איתה, רק שאיני מבין: אם זה כל כך רע, למה הגברת לא עוזבת? למה לסבול? הרי הבית מתפורר, היא מבלה בעטיו לא מעט זמן בחקירות ובתי משפט; כבר הפסידה לשני תובעים, בכל הערכאות הקיימות בארץ - לא שילמה את הוצאות ההגנה עליה, זה נכון - אבל בשביל הדברים הפעוטים האלו אנחנו קיימים, אם אנו רוצים בזה ואם לא.

כי בכל זאת מדובר בגברת שסבלה המון, כך למדתי מהראיון לחברתה, בת הזוג של המיליארדר: היא הייתה מהגרת לא חוקית בארה"ב; עבדה בעבודות בזויות של ניקיון, ללא אישור עבודה, והשתכרה מעות קטנות; ועוד נתון שנפלא מבינתי (הסתומה בלאו הכי) לפני שהייתה "הגברת", היא נחתה באמריקע עם 5 דולר בארנקה.

סוגיות שהתעוררו בעקבות הגילוי המרעיש: האם מדובר בשטר יחיד? בחמישה שטרות של דולר אחד? האם אלו היו מטבעות? ועוד סוגיונת: בזמנה כל אדם היה חייב להצהיר בטופס כמה כסף הוא מכניס איתו לאמריקע. האם הגברת שרה אכן דיווחה דיווח אמת? שרק 5 דולר ברשותה? כי מאחר שבאותן שנים חייתי בארה"ב, אני יותר ממשוכנע שנציגי האוצר האמריקאי, רשות קשוחה מאוד, לא היו מתירים לה להיכנס לארץ ההבטחות הבלתי מוגבלות.



נו, אז יש לנו כאן בעיות קלות בגרסה, ונדמה שכורש ברנור וג'מעתו בצוות החוקרים חייבים להעמיק בנתונים, כדי ליצור לעצמם את המבנה האישיותי של הפציינטית, בסוגיית ההתייחסות לאמת כאל המלצה בלתי מחייבת. אני רק מאחל לה שלא תזדקק לשוב ולעבוד פול טיים ג'וב במשק בית, אם וכאשר בנימין הצדיק ילבש כתום, אם וכאשר יורשע באי אלו הפרות חוק - לכאורה. כי באמת שום מעסיק, שאני מכיר לפחות, לא יתיר לה להתנהג לעובדים כפי שהיא רגילה להתנהג - או לפחות כפי שבית המשפט פסק שהיא רגילה להתנהג. באסה.

המחלה שבה לקו דיירי אגם הדרעק

אבל היא באמת מעניינת אותי כסיגריה מעושנת שכובתה לה יחדיו. המחלה הנגיפית, הידועה כטמטום, שאחזה בדיירי אגם הדרעק בעניין אירועי הגזענות בשארלוטסוויל, באמת מחליאה אותי. גזענות על מגוון יסודותיה היא הדנ"א של אמריקע. כל אלו שהתחפשו למייבבים ומקוננות על הנאציזם הפורח בעידודו של דונלד (שכזכור הינו נצר למשפחה גרמנית), שוכחים את ניצולי השואה שחיים בינינו. את אלו שאין להם מה לאכול ובמה לממן תרופות מצילות חיים. הם מתעסקים רק במה שרחוק מהם, ושוכחים את האמירה: "עניי עירך קודמים". כן, זה המצב באגם הדרעק, מקום השתכרותם של 120 טפילים על הקופה הציבורית.

בעוד כחודש יחלו חגי תשרי. כל העמותות כבר טרודות בהכנות לארוחות חג לנזקקים - יש מאות אלפים בינינו - ומה קורה אצל נבחרי הציבור המאוסים? כלום ושום דבר. הם עסוקים בעצמם כרגיל, במסע בלתי נגמר לביצור האגו. זה מה יש.

יהיו גם כאלה שלא יגיעו לחג. עד אתמול עמד מספר ההרוגים בתאונות הדרכים על יותר מ־250, נכון לשמונה וחצי חודשים ב־2017. אם נשמור על הממוצע החודשי, תסתיים השנה עם כ־370 הרוגים, ועוד עשרות אלפי פצועים. מבקר המדינה קבע בדוח מפורט, שמדינת ישראל מאבדת מדי שנה כ־15 מיליארד שקל, בגלל התוצאות האיומות של תאונות הדרכים. אבל את אף אחד זה לא מעניין.

יש לנו קיבינימט ביטחוני־מדיני שמשקר לנו ללא הפסקה; יש לנו קיבינימט כלכלי, שמתייחס אלינו כאל מפגרים, וגם משקר לנו הפקר־הפקר־פטרושקה; יש לנו קיבינימט של דיור, שמחייב התגייסות של כל חוקרי יאחב"ל, כדי להבין מה קורה שם עם ההבטחות, ההגרלות, מסירת הדירות, איכות הבנייה שלהן - וכל מה שקורה בין לבין; אבל אין לנו שום התייחסות ממשלתית/מערכתית, לפתרון האסון של תאונות הדרכים - במדינה שתקציבה הוא 400 מיליארד שקל בשנה - כולל כל הגניבות, השוחד לבכירים, לשרים, לראשי ממשלה ולראשי עיריות. כלום, נאדה; כל שנה עולים לכביש לפחות עוד 230 אלף כלי רכב, המילה האחרונה בתחום החדשנות הטכנולוגית. חלק לא מבוטל מאותם כלי רכב הם מפלצות שהנהג לא יודע איך להפעיל אותן כדי לא להרוג אותנו. כי אף אחד לא דורש מהנהגים ללמוד ולהשתלם.

עם הנתונים האלה הלכתי לפגוש את החבר שלי, עו"ד אייל דהרי, מומחה לדיני תעבורה. יש כ־200 כמוהו בארץ, מכמות זעירה של כ־70 אלף פינגווינים. דהרי, סוג של צדיק תימני, מושך בשערות ראשו שכבר מתחילות להיעלם, ואומר: "שלום אדון קוף, אהבה שלי בלב. אל תציק לי, יש לי הרבה עבודה. מה אני יכול להזיק לך, תהיה ספציפי, אח יקר, זמן תפילה עוד מעט קט".

די, תעזוב אותי. אתה החילוני היחיד שאני מכיר, שלא מפסיק להתפלל ולומר דברי תורה. אולי די?
"הכל מהשם, צדיק, הכל נעשה בדברו. כל מה שהוא מבקש זה שתפתח את לבך, השאר יתקיים לבד. למה אתה מעשן עלי ומסריח לי את החליפה של
האוליגרך שקניתי רק אתמול במלאן זוזים".

גם אתה מעשן. מה נסגר איתך?
"אני חדלתי, אח יקר. מאז שפתחו לאריה הצדיק עורק ונגזר עליו לחדול ממנהג מגונה זה, אני מסייע בידו. יש בכך גם מהחיסכון כידוע לך, וכתימני אני מחויב לחסכנות. בכסף החסוך אני רוכש לי בקבוק הנסי, יושב במרפסת מבסוט ושואל את עצמי מתי, באמת מתי, המדינה תתחיל להתאמץ ותשמור על חיי נהגיה".

זה לא יקרה אף פעם, דהרי, הג'מעה עסוקה בנהנתנות, הציבור לא מעניין עכבר נטוש באגם הדרעק.
"כן, מחריבייך ומהרסייך ממך ייצאו. אח יקר, אין לי אלא להסכים איתך".

תגיד, איך למדת את כל התנ"ך בעל פה? אתה משגע אותי.
"אתה כל הזמן שוכח שאני תלמידו המסור של הפרופ' אבנר חי שאקי זצ"ל. ואף שאלתי אותו בנוגע לסוגיית לימוד תורה או משפטים, אבל הוא קבע מיד שלמשפטים אלך. אז הידע בתורה הוא רק תחביב, שאני מנסה לקרב אליו נשמות אנינות כמוך. אבל אתה, רק סנוקר בראש שלך. ובכל פעם שאני מצטט לך מהרמב"ם, אתה ממשיך לשאול מאיפה אני יודע, אם פגשתי אותו, ואם הגאון היה לקוח שלי. אתה מסרב ללמוד".

תגיד, דהרי, למה אין אכיפה מוגברת על נהגים שתויים? בכל יום מדווחים לנו על תאונות שנגרמו בגלל שתייה.
"הא, זה הזמן שאתה מתחיל להתבדח? בוא ואתן לך שיעור בתורה שבע"פ. במתחם החתונות שליד נס ציונה ובית עובד יש שמונה אולמות אירועים ברדיוס של שלושה ק"מ. בחמישה אירועים ביום נוכחים נגיד ארבעת אלפים חוגגים. 20% שותים, כי הם אורחים VIP ויוצאים אחרי כן לכביש עם רמת אלכוהול בדם שיכולה להשכיב פיל. מישהו מחכה להם עם ינשוף? יש בכלל ניידת בסביבה? הרי בכל ק"ק ישראל מסתובבות בלילה 37 ניידות. האם האזנת לי? 37 ניידות. הנה אפתח את התיק, ואמציא לפניך פרוטוקולים של דוח מסכם בוועדת הכלכלה בכנסת אצל איתן כבל (2 באוגוסט, 2016), חבר כאח לי ונער תימני מלומד, והנה גם דוח מבקר המדינה. הדוחות מתייחסים לשנת 2015, שבה נהרגו 356 בני אדם.

"עכשיו תהיה איתי, ותפסיק לנשוף עלי עשן", המשיך דהרי המלומד, "בטיחות - שר התחבורה הבטיח להשלים בתוך 24 חודשים טיפול ב־48 כבישים שהם מוקדי סיכון. הבטחה זה דבר יפה, רק שזה עוד לא קרה, אולי זה יקרה; אכיפה - השר לביטחון הפנים ירום הודו הבטיח לוועדה להעלות את כמות הניידות ל־450, עד ל־15 במרץ 2017. אח יקר, נכון להיום, רק 37 ניידות! הבנת אותי? שלושים ושבע! אז אל תטריד אותי, היום קצר, והמלאכה מרובה".

רגע, דהרי, האישה בטלפון. "כיפוש, אין עליה, צדקת על מלא. לא מבין מה היא עושה איתך".

כן, כיפוש, תזדרזי אני בעבודה.

"איפה אתה עובד עכשיו?"

אני עם דהרי בפגישות חשובות, הוא מלמד אותי דברים עצובים.

"טוב, אל תשכח להוציא את הילד מהקייטנה בשלוש וחצי".

תגידי, לאיזו קייטנה רשמת אותו, שעובדת רק שבע שעות ביום? איך מסתלבטים עלייך ככה, אני לא מבין.

"זו הקייטנה, אלה התקנות. אם אתה רוצה, אפשר לבטל ואתה תהיה איתו כל יום עד חמש".

בסדר, כיפוש, יאללה ביי.

מה אתה אומר עליה, בנאדם? עשתה ממני עבד. היית בחתונה שלנו, איזו מתוקה היא הייתה אז?

"שמע, היא מרוקנית. זה גזע נדיר באיכותו, אבל אני עוד לא משוכנע שהם התאימו לייצוא מארץ המוצא".

לא, אתם התימנים, זו ממש מציאה.

"לא יפה, אנחנו בנינו את הארץ. מי הקים לך את גדרה, שכחת לנו את זה?"

לא, לעולם לא אשכח. מה עשיתם מאז חוץ מללעוס גת ולבשל מרקים?

"מישהו חייב לבצע את העבודה השחורה. עוד לא ראיתי אותך עובד על פתילייה. וגם הצרכים שלנו פעוטים".

שמע, נזכרתי במשהו מאתמול. נסעתי על כביש 4 לכיוון תל אביב בעשר בלילה. בכניסה למחלף חולות, יש תמרור שכתוב בו 70 על עיגול אדום. לא מבין בזה, אבל נראה לי שזו המהירות המותרת. בכל מקרה עקפו אותי שתי מכוניות במהירות 150 קמ"ש. למה אין מצלמה שם קיבינימט?

"אח יקר, אתה תינוק שנשבה בתמימות. אין מצלמות אכיפה על כביש 20, פשוט אין. אתה יכול לנהוג גם 370 קמ"ש. אתה רוצה כביש 6? יש שם קצת מצלמות, אבל אם אתה על 175 קמ"ש, זו ברירת קנס של 1,500 שקל. בקטנה, נכון? הלאה, בכביש 1 אין מצלמות כלל. שאלתי בוועדת התעבורה הארצית של לשכת עורכי הדין, מה קורה כאן? אמרו לי לשתוק: יש הרבה נבחרי ציבור ופקידים בכירים על הכביש הזה, לא רוצים להרגיז. הבנת, מתוק? למה להרגיז? אז אין.

"כשתופסים אותך עם טלפון, זה קנס פלוס נקודות. אז באים לדהרי שיוריד את הנקודות, זו הפרנסה שלנו. יש לי 8,000 שמות בטלפון. הם מצלמים את הדוח, ואני רץ בשבילם, רק שהשם ייתן לי כוח. כל דוח של מומחים בתחום קובע שרוב התאונות, הקטלניות וגם אלה שהן רק היזק לרכוש, הן תוצאה של היסח דעת, יענו טלפונים. מתי נוריד את המפגע הזה? מתי יחרימו למי שנתפס נוהג עם טלפון את המכונית ל־30 יום? איך נלמד אחרת? תגיד לי אתה".
אתה יודע, אחרי התאונה שעשיתי לפני חודשיים, אני פוחד פחד מוות. 40 שנה על הכביש, נהגתי מיליוני קילומטרים באמריקע, לא מבין איך זה קרה לי. אני משתדל להיות זהיר.

"יפה שאתה מודע, אבל אתה לא לבד על הכביש, והרבה אינם מודעים. הגברת צילה נזכרת שהשאירה סיר על האש, והיא חייבת להשיג את הילדה שתכבה את האש. אדון זלמן נכנס לפקק, תפס אותו רעב, אז הוא מטלפן לסנאית האישה שלו, שתשים את הבמיה על האש. פתאום טראח, הוא נכנס ברכב לפניו.
"מה עשינו לפני 30 שנה, כשלא היה סלולרי? אני אגיד לך: מתנו פחות, אח יקר, הרבה פחות, כי הייתה פחות הסחת דעת. זו כל התורה ואין בלתה. טוב, הייתי פה, ניפגש מחר לאכול משהו".

"סע ליחידה, הכל בסדר"

באתי אליו לבית הדין לתעבורה ברחוב שוקן בתל אביב. יש אומנם פגרה, אבל הוא מושך עגלה של תיקים מאחוריו כמו עגלון, ובוחן מי השופטים התורנים. במסדרון המתינו ימבה של ציבור. הוא עצר לרגע, כי זיהה חייל עם כומתה ונעליים אדומות.

"בוא הנה, צדיק, תראה לי על מה באת". מתברר שהחייל מיהר להחזיר את האוטו לאבא, ונתפס נוהג בשוליים באיילון. הוא התחצף לשוטר באזרחית שעצר אותו. "בן נעוות המרדות אתה", פסק דהרי, "אבל גזע משובח של לוחמים. חכה לי כאן".

הוא נכנס לתובעת התורנית, וסידר את העניין. "בוא, נסיך, סע ליחידה הכל בסדר", אמר לו אחרי דקות ספורות. כמה מגיע לך? שאל הפציינט בנימוס. "הכל בסדר, משמיים דאגו לך. שמור על עצמך ואל תעשה שטויות".

החייל הלך, ואני מחיתי על העיכוב באכילה. יאללה, בנאדם, מנג'רה, אני רעב. אבל האוליגרך התימני כבר משוחח עם אם לילד בעגלת נכים. היא נתפסה נוהגת בשכרות. הוא לקח את התיק. במעלית שאלתי אותו למה נגע בתיק כזה, כשהוא מתנגד באופן עקרוני לנהיגה בהשפעת אלכוהול. "שמע, הילד חייב להגיע לטיפולים. אני אבקש החרגה מהשופט, לצורך הזה. היא נשואה למוישה גולם, נרקומן עבריין שאין לו רישיון נהיגה וטוב שכך. מי יעזור לה? הגולם?".
יש בו משהו, באיש הזה, אולי משום שהוא רווק בן 54. אולי טוב לו מדי, כי אין מי שתאמלל לו את החיים. תגיד, דהרי, מה עם להתחתן ולהתרבות?

"אתה יודע שאני מחפש את הגברת דהרי, אבל טרם נמצאה. ולהתרבות? לא מודאג, אני תימני. גם בגיל 60 אוכל להשביח את הגזע. אתה רואה שהפסקתי עם פחמימות, בגלל ההשמנה מהפסקת עישון. ל־100 אני מגיע קל, לא מודאג".

סיימנו לאכול, והוא ביקש שאעצור לו ליד בנק הדואר. הוא שילם את הדוח המופחת של הצנחן, בסך 250 שקל. תגיד, אתה דפוק קומפלט, הא? איך הוא ילמד לא לעשות שטויות?

"עזוב, קוף. כמו שאמרתי לו, השכר שלי שולם מלמעלה. הוא ילד טוב, יש לי עין, האמן לי. וגם מהאמא של הילד הנכה, גרוש לא אקח ממנה. ברוך השם, פרנסה יש, לא מתלונן. רק שנעשה ניסיון קל לתקן את דרכינו בכביש, השאר יסתדר מעצמו. יום טוב לך, תביא את הילד לבריכה אצלי, ארץ זבת חלב ודבש וברוך השם עבריינים יש לנו".

משקולות זה לא בריא

רצתי לאסוף את גיאצ'ו. מצאתי אותו על טרקטור, נהוג בידי האחראי על המדשאות באוניברסיטה. הוא נופף לי באושר.

"אבא, אני אוהב את הקייטנה הזאתי".

זה מה שאתה עושה בקייטנה? על זה אמא שילמה 1,800 שקל?

"האיש נתן לי משקולות, תראה איזה יופי".

ואכן היו שתי חתיכות ברזל במשקל 1.5 ק"ג היחידה. גנבת לו? לך תחזיר מיד.

"לא, אבא, הוא נתן לי".

וכבר הוא רץ אחריו במדשאה, להביא אותו כדי לאשר. הטמפרטורה הייתה 40 מעלות בצל, החרמתי את המשקולות, אחזתי בידו והבטתי באבות האחרים. כולם נטפו זיעה, אחזו בחוזקה בידי הילדים שצווחו במקהלה וניסו לחמוק מהאחיזות הרטובות.

"אבא, תראה שאני ילד טוב, ולא עושה שטויות ולא בוכה. תביא לי את המשקולות".

חכה, שנגיע לאמא היא תחליט עליך. זה לא בריא לך משקולות, לא תגדל.

"אני כבר גדול. אתה חזק יותר מאמא, לא צריך לשאול אותה".

נדמה לך שאני יותר חזק מאמא, אתה עוד ילד.