הגיעה העת לאתר דרך חדשה שתמנע את השחיקה בכוח ההרתעה שלי

כן, אני מבין שהמשפט האחרון דורש הסבר - ולא רק מפני שאעיד על עצמי כעל שוחר שלום שבכל חייו הבוגרים אין אפילו תקרית אחת שהגיעה לכדי מימוש הפוטנציאל האלים שהיה אצור בה.

כאן הייתי יכול לפרוש מניפסט על כמה שהחברה שלנו הופכת לאלימה, אבל הסיבה לכך שאני לא עושה את זה היא כי זה פשוט לא נכון עובדתית, למרות מה שמספרים לכם הסמולנים מהתקשורת: הסיכויים שלנו להיקלע לתקרית אלימה דווקא פוחתים עם השנים - ואתם מוזמנים לבדוק כל סטטיסטיקה אמינה.

ובכן, לו הייתי צריך לכתוב את המשפט היהיר שמנבא לי סיכויי הצלחה בעימות פיזי עם תשעה מתוך עשרה יריבים פוטנציאליים, לפני נניח 20 שנה, יש מצב שהייתי בוחר יחס של 99 מתוך 100.

רוצה לומר - בכוח ההרתעה הפרטי שלי, זה ששמר עלי לאורך רוב חיי הבוגרים מחוץ למעגל האלימות, חלה שחיקה מסוימת שקשורה באופן הדוק לגיל, כך שגם אם אשמור על בריאות טובה ושגרה של ביקורים סדירים בחדר הכושר (10 ק"מ ריצה ביום. כפיים!), הרי שבעוד עשור איאלץ לעדכן את היחס הזה למשהו כמו 7 מ–10, ובעוד 20 שנה ל–3 מ–10 - ובעוד 30–40 שנה, התקרית האלימה היחידה שבה תוכלו לתעד אותי תהיה כנראה זאת שבה תכה אותי המטפלת הסיעודית שלי.

עכשיו צריכה לבוא השאלה: למה כל זה חשוב? הרי אנחנו חיים בעידן שבו אנשים אלימים במיוחד כבר לא מקיפים את עצמם בשרירים, נונצ'קו או חבר'ה

הששים אלי קרב - אלא בסוללה של עורכי דין. נכון? ובכלל, סמלי הסקס החדשים הם כבר מזמן מטרוסקסואלים, כמו נניח כריסטיאנו רונאלדו שלעולם לא יסתבך בקטטה מחשש שתיהרס לו המסקרה או (עבור שוחרות הקדמה) איזה חנון–מחשבים שהמכה היחידה שידועה לו היא זו שעשה כשמכר את הסטארט–אפ שלו. מה, לא?

אז זהו - שלא ממש: גם נשים מתוחכמות שצוחקות מבדיחות בסרטים של וודי אלן, מתחרמנות דווקא מהמניאק שתפס לו את מקום החניה מחוץ לקולנוע. וגם ההוא שדפק עכשיו אקזיט בעשרות מיליונים, ישקיע חלק מהם במדריכי כושר שיעזרו לו להיראות כמו החבר'ה שהציקו לו בתיכון.

אני שונא אלימות. באמת: אפילו אלימות "טרנטינו סטייל" בקולנוע גורמת לי להסיט את המבט מהמסך, ספורט כמו אגרוף אשכרה דוחה אותי - ופעם כשהיה לי מאמן כושר אישי, ביקשתי ממנו להפסיק עם הקיק–בוקסינג אחרי כמה סשנים שבהם למדתי לתת "ג'ב" או "קוברה" (אני מקווה שאני מצטט נכון את המונחים) - ובאמת: למה לי כל אלה כשאת רוב הקרבות בחיי הצלחתי להכריע בעזרת ניפוח של החזה ומבט שהתפרש כזועם?

וזו בדיוק הנקודה: מה ששמר עלי מחוץ למעגל האלימות בלי להנחית אפילו מהלומה אחת, היה בעיקר זה שבכל סיטואציה אלימה שזימנו לי החיים - מוויכוח על מקום חניה ועד חילוקי דעות סביב הדרבי או עיונים במורשתו של בנימין נתניהו - הצלחתי לטעת ביריב הפוטנציאלי את התחושה שהמהלומה השנייה שלי תהיה כבר בבחינת התעללות בגופה. הגופה שלו. והנה אני הולך ומקשיש - ובקרוב הפוזה המגוננת הזאת תהפוך לפתטית או במילים אחרות:

לא עוד - "גבר, עוד מילה אחת ואני מ...ן את האמ–אמא שלך!", אלא: "גבר, אתה לא מתבייש? הייתי יכול להיות אבא שלך!".