מציאות של תושבי הצפון היא רוב הזמן לא דבר להתקנא בו. מצב שירותי הבריאות בצפון, איך נאמר, לא משהו בכלל, שיעור התעסוקה נמוך מהממוצע הארצי וחרף העובדה שחיים שם 1,350,000 איש, כלומר בערך 16.5% מתושבי המדינה, המילה “פריפריה” תמיד תגיע מתישהו בשיחה בנושא. עם זאת, באבולוציה של החלומות של כל הורה ישראלי, מגיע השלב שבו מתחיל לנקר בו החלום לעבור לצפון. אני לא יודעת כמה פעמים שמעתי את המשפט: “אנחנו מתים לעזוב הכל ולעבור לצפון. מי צריך את כל הלחץ הזה?”.

אלא שעל החלום הזה, כדרכם של חלומות, מעיבה המציאות. גם אנחנו מתים יום אחד לקום ולעזוב את השאון העירוני ולעבור לצפון. בינתיים, אנחנו מסתפקים בחופשה באחד הקיבוצים ברמת הגולן. “פראיירים”, אומר לנו חבר שנוהג לטייל עם בני משפחתו באופן קבוע. “שלושה לילות בצימר זה כמו שמונה ימים בחו”ל, פול בורד עם הטיסות. לא מבין אתכם”. “מה יש להבין?”, אני תוקפת בחזרה, “החבר’ה האלה, בקיבוצים שעברו לתיירות, עושים ציונות של ממש. חלקם הבינו שהחקלאות לא טובה אליהם כי הממשלות המתחלפות לא טובות אל החקלאות, אז הם החלו בגידולי צימרים. תראה כמה יפה הם מלבלבים ואיזה פירות הם מניבים בעונה”.



למורת רוחם של חברינו שנופשים בגולה הדוויה, ארזנו את מיטלטלינו ואת טפנו שאינו טף כלל ועיקר כבר ונסענו. עצרנו בהר בנטל, הרבצנו בילדים מורשת קרב, סיפרנו על מלחמת ששת הימים ועל גבורת הלוחמים, הצבענו לעבר סוריה שנמצאת במרחק הושטת יד וקורים בה דברים איומים, נכנסנו לבונקרים ונשמנו מהפה, כי מישהו עם שלפוחית רגיזה השאיר שם מלא פיפי, פרט לכתובות חשובות מאוד כמו “לינוי המלכה הייתה פה” (מבאס מאוד וראוי לטור נפרד, אם אשאר בחיים אחרי הטור הנוכחי).

אחר כך הגענו לצימר בקיבוץ. סליחה, הבקתה. היא באמת מקסימה. יש משהו כובש לב בפשטות שחלק מהקיבוצים דבקים בה: חדר האוכל, למשל, מציע ארוחת בוקר נחמדה ומספקת לנופשים, בלי השפע המוגזם של המלונות ובלי השלכת כמויות אדירות של מזון או מיחזורו לארוחת צהריים, לא עלינו. ואם להודות על האמת - גם העובדה שהמקום לא גדוש במבקרים בשיא עונת התיירות קסמה לנו.

האסימון נפל

לאט־לאט התחוור לנו למה התכוון החבר שלנו, שמתעקש על חו”ל. בבריכה של הקיבוץ הסמוך ביקשו מאיתנו תעריף שגם גם גדול הגזלנים היה מתבייש לגבות. “15 שקלים לארטיק? באמת?” שאלתי את הבחור בבריכה. הוא הסתכל לי בעיניים וענה במילה אחת: “תיירות”. אחר כך הוסיף: “אל תשכחי לשים את המגבות בכלי הזה כשאתם מסיימים איתן. לא להשאיר בחוץ סתם”. המגבות, כלומר אלו ששילמנו בעבורן חמישה שקלים ליחידה. כן, כן, אני מכירה את הדיבור על הישראלי המכוער. לא חסרים כאלה. אבל מה עם נותן השירות החצוף? למה שלא נדבר עליו? באותה גישה נתקלתי גם בקיבוץ שבו שכרנו את הבקתה.

בכניסה לחדר האוכל קידמה את פנינו בלבביות בחורה שהזכירה לנו ברצינות רבה, “להניח את כלי האוכל בעמדת שטיפת הכלים”. שם, חיכה לנו בתום
הארוחה אדון שהדריך אותנו: כאן הכוסות, כאן לידן הסכו”ם, פה הצלחות ופה המגש. לא, לא פה. פה המגש.

שיהיה ברור: אני פרולטריון בנשמה. מנקה ומסדרת אחריי גם בלי שיגידו לי. כך גם הילדים שלי. אני פחות מחבבת את העובדה שכשאני מגיעה לנפוש, דוחפים לי סמרטוט ליד ואומרים לי: תעבירי. לא, חברים. עברתם לתיירות? תתנהגו כך. אל תספרו לי שצ’ק־אין בשלוש בצהריים וצ’ק־אאוט בעשר וחצי בבוקר “זה כמו בכל העולם”. זה לא. בעולם הגדול לא נותנים לי תחושה שעושים לי טובה בזה שמארחים אותי תמורת סכומים לא סבירים, ולמען הסר ספק: העולם הגדול פחות מעסיק אותי. אותי מעסיק שהעולם הקטן שלכם כורת את הענף שעליו הוא יושב.