במסדרונות השלטון או לפחות בשמיים; שיש מי שיודע לנטרל את השפעתם של המנהיגים הדיקטטורים, למגר את תופעת האנטישמיות ולמנוע עד כמה
שניתן מסכסוכים להפוך למלחמות עקובות מדם. אם נשים את עניין האמונה בצד לרגע )כלל ידוע הוא שאין סומכים על הנס(, השבועות האחרונים הוכיחו לנו
שהמנהיגות, הן זו שבארצות הברית והן זו שבישראל, אינה יכולה עוד להעניק לנו את הפריווילגיה לא לפחד. אומנם ראש הממשלה בנימין נתניהו אינטליגנט
ומנוסה מדונלד טראמפ, אך מסיבות השמורות עמו הוא בוחר ללכת בנתיב הפופוליסטי וחסר הבלמים שמתווה הנשיא האמריקאי.
כמנהיג יהודי, במקום להזדעק מיידית מול המופע הניאו־נאצי, הוא השהה את הגינוי מחשש להרגיז את נשיא ארצות הברית, חביב המתנחלים. כמו אצל טראמפ, ההתקפות על התקשורת, ליבוי השסעים בחברה, חוסר הסובלנות כלפי ביקורת והעיסוק באגו האישי הפכו אצלו לדבר שבשגרה. סגנון מנהיגות המקדש את השרידות הפוליטית הוא לא רק בלתי ערכי, הוא בפירוש מסוכן. באמריקה האנטישמיות מרימה ראש. בישראל עיתונאים סופגים איומים. בינתיים, עד שיהיו מספיק מי שיתנערו מסגנון זה, נמשיך לשקר לילדינו.
התרעות פיקוד העורף