נתניהו וכל מערכת הביטחון מודאגים מאוד מהעמקת הפריסה של איראן, חיזבאללה והמיליציות השיעיות שהקימה ברחבי סוריה. המפגש בסוצ'י הוא המשך לפגישות שקיימו בשבוע שעבר בוושינגטון ראש המוסד, ראש אגף המודיעין בצה"ל, אלוף הרצי הלוי, ובכירים נוספים עם עמיתיהם האמריקאים. עד כמה שידוע, הם זכו למנה גדושה של סימפטיה. ארה"ב של הנשיא דונלד טראמפ רואה עין בעין עם ישראל ותופסת את איראן כאויב, אך יכולתה להשפיע על סוריה מוגבלת. זאת משום שכמו קודמו, ברק אובמה, גם טראמפ החליט כי המעורבות האמריקאית בסוריה תהיה מוגבלת להבסת דאע"ש. ברגע שזה יקרה, וזה עניין של כמה חודשים לכל היותר, ארה"ב תותיר את סוריה כאזור השפעה רוסי.
לכן, גם בישראל מבינים שרוסיה היא המפתח, אך זהו מפתח שלא בהכרח פותח את הדלת הישראלית. כל עוד לישראל ולרוסיה יש אינטרס משותף, שיתוף הפעולה יכול לעבוד. כך היה כשהוקם מנגנון התיאום (דה־קונפליקטינג) בין שתי הצבאות כדי למנוע התנגשות וקרבות אוויר של טייסים של חילות אוויר של שתי המדינות. כך היה גם כשרוסיה העלימה עין מתקיפות של חיל האוויר נגד משלוחי הטילים מאיראן דרך סוריה לחיזבאללה.
אך כעת האינטרסים של ישראל ורוסיה אינם תואמים. ישראל דורשת לסלק את הנוכחות האיראנית- חיזבאללה ושיעים - מאדמת סוריה. בוודאי מקרבת גבולה ברמת הגולן. אפשר שמטרה זו תושג בהבנה כזו או אחרת בעזרת שיחות בין ארה"ב לרוסיה, אך רוסיה זקוקה לאיראן ולשלוחיה כדי להמשיך במאבק במזרח סוריה נגד דאע"ש ושרידי ארגוני המורדים בשאר המדינה. עבור רוסיה, הלוחמים האיראנים־שיעים־חיזבאללה הם "המגפיים על הקרקע", שיפעלו למען השגת מטרתה - לבסס את משטרו של אסד.
ולכן, הסיכויים של נתניהו לשכנע את פוטין לסלק את איראן מסוריה הם קלושים. בוודאי לא בטווח הקצר, וספק רב אם בטווח הארוך, כשבסוריה יושג הסדר שלום. מרחב התמרון של ישראל בנושא זה הוא מוגבל. היא תלויה בחסדי פוטין. מה שנותר לה זו רק ההרתעה והיכולת הצבאית העדיפה שלה על אסד איראן וחיזבאללה. מלחמה אינה באופק, אך מצבה של ישראל בחזית הצפון שהופכת לכפולה - לבנון וסוריה - הולך ונעשה מסוכן יותר.
התרעות פיקוד העורף