כבר לא מעט שנים שאני כותב ב”מעריב”, ועדיין איני יודע מי מנסח את הכותרת הראשית של העיתון. אולי עורך החדשות? אולי העורך הראשי? שר התקשורת? ראש האופוזיציה? אולי חבר של העורך מהמילואים? אולי הבת של אשתו לשעבר של השומר בשער? לא יודע. לא אכפת לי. לכותרות ראשיות יש מבחן פשוט: מבחן של עיתונות. האם הן משקפות מציאות המצדיקה הבלטה, האם הן מדויקות, האם הן משרתות את הקורא.

כבר לא מעט שנים שאני צופה מרחוק ב”ישראל היום”, ועדיין איני יודע מי מנסח את הכותרת הראשית שלו. יהיה מי שיהיה, הוא עושה עבודה שאינה לטעמי. לא משום שראש הממשלה מכתיב את הכותרת, או רעייתו, או חבר של העורך מהמילואים, או מיליארדר מלאס וגאס. הכותרות הראשיות של “ישראל היום” אינן לטעמי, משום שהן מנוסחות באופן שמגחיך אותן - שקופות מדי, מוטות מדי, מזלזלות בקורא. דווקא בגלל זה נדמה לי שפסיקת בית המשפט, המחייבת את ראש הממשלה למסור את מועדי שיחותיו עם אישים המעורבים בעיתון “ישראל היום”, היא פסיקה שערורייתית. לא משום שהיא פוגעת בפרטיותו של ראש הממשלה. משום שהיא פוגעת בפרטיותו של ראש הממשלה בלי לשרת שום אינטרס ציבורי. 



ההחלטה פוגעת בפרטיותו, ללא תכלית. בנימין נתניהו, צילום: מרק ישראל סלם

החיסיון משרת את העיתונות לא פחות

זו פסיקה שהביטוי המוכר “מדרון חלקלק” ראוי לה, פסיקה שבבסיסה הנחה בעייתית – ההנחה שישנה אפשרות למעשה אסור הנוגע לקשריו של איש ממשל בכיר עם עיתון, ההנחה שצריך לחשוף את מועדי השיחות כדי שאפשר יהיה לזהות את המעשה האסור. אלא שזו הנחה מופרכת. הנחה מסוכנת. מניעיו של רביב דרוקר, שתבע את חשיפת המידע, ודאי טהורים. אלא שהוא כורת את הענף שהוא עצמו יושב עליו, מסכן את העיתונות לא פחות מאשר את ראש הממשלה. נניח שלא מדובר בראש הממשלה. נניח שמדובר בשר בכיר. ונניח שלא מדובר בעורך עיתון. נניח שמדובר בפרשן טלוויזיה בכיר. ונניח שהפרשן הבכיר מצליח, ערב אחרי ערב, להביך את מתחריו בסקופים מרעישים. ונניח שאחד ממתחריו של הפרשן מנחש בינו לבינו מי המקור הבכיר של הפרשן הבכיר. ונניח שהמתחרה (הלא בכיר) עותר לבית המשפט בדרישה לקבל לידיו את מועדי שיחות הטלפון שבין השר הבכיר לבין הפרשן הבכיר. האם דרוקר יחשוב שראוי לחייב את השר הבכיר למסור את מועדי שיחותיו עם הפרשן הבכיר? האם בית המשפט יחשוב כך?

כל מי שמכיר מקרוב את יחסי הממשל והעיתונות יודע לזהות יחסים קרובים של תן וקח בין מקורות לבין כותבים ועורכים. כל מי שמכיר את היחסים הללו מקרוב ידע לזהות את בעל הטור ששמע ישירות מפי בגין, ואת זה שנשמע דומה להפליא לרבין, את זה שדייק כותרות המתאימות לראש ממשלה כזה, ואת ההוא שהתאים כותרות לטובת ראש אופוזיציה אחר, את ההוא שציטט בלי פרופורציה את יו"ר הכנסת, ואת ההוא שדקלם פרשנות משפטית במילותיו של השופט העליון ברק. מעולם לא הוצגה הדרישה לחשוף את מועדי שיחותיהם של כל אלה. לא הוצגה ולא צריכה הייתה להיות מוצגת. כך, בין השאר, משום שהחיסיון המסוים על יחסי עיתונות ושלטון משרת את העיתונות לא פחות מאשר את השלטון.

וכמובן, מסקרן לדעת מתי שוחח ראש הממשלה עם בעליו של “ישראל היום”. אבל אין בזה תועלת לציבור מלבד חטטנות רכילותית. אם ראש הממשלה הכתיב כותרות - אפשר להבין למה הכותרות נראו כפי שנראו. אם ראש הממשלה לא הכתיב אותן - הן עדיין נראו כפי שנראו. כך או כך, מותר לבעליו של עיתון לנסח כותרות איך שהוא רוצה. מותר לראש הממשלה לנסות להכתיב כותרות למי שהוא רוצה וכן, מותר להם גם לשמור על סודיות היחסים האלה. שאם לא כן, יתכבדו המקורות הבכירים של כל הפרשנים הבכירים ויחשפו גם הם את שיחותיהם.