הטענות שראש הממשלה הטיח במזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, שב"כל הקשור לישראל האו"ם נכשל", הן צודקות. גם הקובלנה ש"בכל הנוגע לישראל ואיראן האו"ם נכשל" היא נכונה. אפשר להבין את ראש הממשלה, את שר הביטחון ואת ראש אמ"ן, שהזהירו את המזכ"ל מפני "התבצרותה הצבאית של איראן בסוריה". הבעיה היא שגוטרש איננו הכתובת הראשית להפנות אליה את הטענות האלה.
סמכותו של מזכ"ל האו"ם מוגבלת, וראש הממשלה הזכיר זאת. אבל גם כדי להפעיל וליישם את סמכותו המוגבלת מזכ"ל האו"ם זקוק לאישור, לגיבוי ולעידוד של המעצמות הגדולות, בייחוד ארה"ב ורוסיה. נשיאי שתי המעצמות, דונלד טראמפ וולדימיר פוטין, הם הנמענים המרכזיים והחשובים לטענות נגד האו"ם ויחסו לישראל, ובמיוחד לאזהרות על התבססותה של איראן בסוריה. בלעדי סיוע ותמיכת ארה"ב ורוסיה במטרה להעמיד בראש סדר העדיפויות של הארגון העולמי את האיום והסכנה שאיראן מהווה לאיזור – המזכ"ל הוא חסר אונים. תמיכה מצד ארה"ב בפעולה בזירת האו"ם פירושה גם תמיכת בריטניה וצרפת. סיוע מצד רוסיה מניב אוטומטית גם סיוע מצד סין. כשיש למזכ"ל תימוכין של חמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון, הוא מסוגל "להזיז" דברים גם במועצה וגם במליאה.
ראש הממשלה נתניהו גאה בידידותם של נשיאי ארה"ב ורוסיה ומתהדר בהן, אבל השתדלות אישית ישירה שלו בפגישה עם פוטין לפעול נגד התבססות איראן בסוריה לא הניבה תוצאה מעשית. משלחת בראשות ראשי המוסד והמל"ל, שנפגשה בוושינגטון עם היועץ לענייני ביטחון של הנשיא טראמפ, גם לא השיגה את המטרה: לרתום את ארה"ב כדי למנוע את התפשטותה של איראן במזרח התיכון. מזכ"ל האו"ם, גם אם הוא רוצה ומוכן, לא יכול להצליח לקדם בזירת האו"ם מטרה ששתי המעצמות הגדולות אינן מוכנות באופן מוצהר לנקוף אצבע לקידומה. אם ינסה לעשות זאת, הוא רק יגחיך את עצמו ויפחית מחשיבות המטרה.
האו"ם איננו מוסד שאפשר לשנות, בוודאי לא על ידי הצהרות והתראות. זה לא עובד כך. שגרירת ארה"ב באו"ם ניקי היילי, שהכריזה כי היא "השריף החדש" שיעשה סדר באו"ם, לומדת עכשיו שזה לא הולך. "יש באו"ם הערכה רבה לישראל", אמר בשיחה עמו בכיר במזכירות הארגון. "אבל הכיבוש וההתנגדות להתנחלויות, שהיא בהיקף של הסכמה כללית, גוברים על תחושות הערכה".