1. הסוגיה הקבועה והמטרידה של "יחס ההמרה" של שבויינו ונעדרינו אל מול מחבלים חיים, צפה ועלתה השבוע עם סיום תפקידו של מתאם הפעילות בתחום, אל"ם (במיל') ליאור לוטן. שר הביטחון אביגדור ליברמן ונוספים הצהירו כי "ישראל לא תשוב על טעויות העבר", וכי יש לאמץ את מסקנות "ועדת שמגר", שעסקה בנושא והגישה המלצות (מרביתן חסויות). 

את "ועדת שמגר" מינה שר הביטחון לשעבר אהוד ברק, כשידע שיש מעליו ראש ממשלה שנושא באחריות ושקיבל את ההחלטה בעניין שחרורו של גלעד שליט. אני מתקשה מאוד לראות מצב שבו ראש ממשלה כלשהו ימליץ לממשלה לאמץ את מסקנות הוועדה, שכן בסתר לבו הוא יודע שעוד במשמרת שלו הוא יכול לעמוד בפני מבחן לא פשוט, ומהר מאוד יהפוך את הקווים האדומים שעליהם החליטה הממשלה לוורודים ובהמשך ללבנים לגמרי.

שום ראש ממשלה לא יאהב החלטות שכובלות את ידיו ומצמצמות את החופש שלו לקבל החלטות מתוך הערכת מצב. זו גם הסיבה לכך שממשלות ישראל לדורותיהן, ובעיקר נתניהו בשלוש הקדנציות שלו, סירבו לאמץ תפיסת ביטחון כתובה ומעודכנת לישראל. עדיף תמיד לא להיות כבול.
 

ככל שחולפות השנים וככל שגוברת ההשפעה ברשתות החברתיות, משפיעה דעת הקהל יותר ויותר על תהליך קבלת ההחלטות. הקשב במקרה של שבויים ונעדרים מתחלק בין הסימפתיה וההזדהות למשפחות שתובעות להשיב את יקירן, לבין הקולות שקוראים שלא לעשות זאת בכל מחיר. השיח הציבורי יהיה תמיד חלק מהעניין הזה, כל עוד אנחנו דמוקרטיה עם חופש ביטוי, ולכן מלאכתם של ממשלה וראש ממשלה קשה הרבה יותר. 
 



אם לוטן ביקש לסיים את תפקידו על רקע אי־הסכמה של נתניהו למתווה עסקה שהציע - זה לגיטימי לחלוטין. האחריות היא של ראש הממשלה והיא כפולה - גם להחזיר את גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ז"ל לקבר ישראל, וגם למנוע "יחס המרה" מטורף בדמות שחרור אלפי רוצחים מהכלא. בעניין הזה מאז ומעולם הייתה בדידותו של ראש הממשלה איומה ונוראית.


לאה גולדין. צילום: הדס פרוש, פלאש 90
 

2. כשנתניהו ואבו מאזן נפגשים עם "צוות השלום" של טראמפ, ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט, על מה בדיוק הם מדברים? על מה הם דנים? אני חושב שעל כלום. אינני מכיר מתווה שהציעו האמריקאים, אינני מודע ל"עסקה" שמציע טראמפ, אינני מכיר תוכנית שלום פלסטינית ובוודאי שלא ישראלית. מעולם לא הייתה כזאת. במלאת לה 70, ישראל יושבת כבר שנים ו"בוחנת הצעות" שמונחות לפתחה (יוזמת לונדון, התוכנית הסעודית, יוזמת ז'נווה, התוכנית הצרפתית, מפת הדרכים של קלינטון, מתווה בוש וכך הלאה). כל תוכנית שכזאת נתפסת מיד כ"איום חמור" על ישראל וחוזר חלילה.
 

אז תרשמו לפניכם את העובדה הבאה: הממשל האמריקאי לדורותיו, למרות הרצון הטוב, המאמץ המופגן, השליחים המיוחדים והצוותים שהולכים ובאים - לא הצליח להשיג שום הסכם באזורנו. את הסכמי השלום שלנו, מוצלחים יותר ופחות, עשו מנהיגים ערבים וישראלים אמיצים שהתבוננו קדימה ולקחו אחריות על עמם.

לרוב הם גם הפתיעו את האמריקאים שלא היו בסוד העניין, אבל הסכימו כמובן שטקס החתימה ייערך על המדשאה בבית הלבן. גם יוכלו להצטלם עם הנשיא, וגם לגזור קופונים של "סיוע מיוחד" ומענקי שלום נדיבים. האמריקאים נתנו רק את המדשאה, את הבורקס ואת הרקע לצילומים החגיגיים.

כך הפתיע אנואר סאדאת את ישראל ואת העולם כולו ביוזמת השלום שלו שנענתה בחיוב מוחלט על ידי מנחם בגין, שהפתיע את מפלגתו ואת האמריקאים. כך הפתיעו יצחק רבין והמלך חוסיין את ארה"ב בהסכם השלום שחתמו עליו ביניהם. וכך הפתיעו שמעון פרס ואבו מאזן ואבו עלא את יצחק רבין ואת יאסר ערפאת ובהמשך גם את האמריקאים כשחתמו על הסכם אוסלו.

אינני מזלזל חלילה בחשובה ובגדולה שבידידותינו. היא מעצמה שניצבת לצדנו פוליטית, ביטחונית וכלכלית, אבל הרקורד שלה בהשגת שלום איננו חיובי ואיננו מבשר טובות. אני חושב שגם אבו מאזן וגם נתניהו מבינים את זה היטב ואפילו בונים על זה, כל אחד מסיבתו שלו. וזה בעצם די מייאש. 

וכשאתה שומע השבוע את ראש הממשלה חוגג "50 שנה לשחרור השומרון" ומבטיח "שלא תהיה עוד עקירת יישובים" - מה אפשר להבין מזה? שזו "אמת לשעתה"?

שזוהי מסקנה הפוכה ממה שאמר כאן לפני חודשים בביקור טראמפ - ש"לראשונה בחייו הוא מרגיש שיש סיכוי לשלום אמת"? או שמא בקרוב ינקו המתנחלים את השלטים הישנים שקוראים "עומק העקירה כעומק החקירה"? מה שאני כן מבין הוא שאם מישהו בממשלת ישראל לא יתעשת ולא יפעל לכך שישראל תיקח את גורלה בידיה ותציב תוכנית שלום ריאלית שתקבל גיבוי והכרה - או שתפעל שבת ברית אחרת תציג תוכנית כזאת - ייחשב הדבר לחוסר אחריות לאומית ולכתב אישום לממשלות ישראל. מארה"ב של טראמפ - לא תבוא ישועה.

3. יש רגעים בתוך השבוע הסוער שגורמים לאדם לתחושה משכרת של שאיפת אוויר פסגות, שגוררת תקווה גדולה ואמון בחברה הישראלית. רגע כזה חוויתי השבוע במשרדי בתל אביב. נפגשתי עם חתן פרס ישראל האלוף (במיל') דורון אלמוג, עם אלון שוסטר ראש המועצה האזורית שער הנגב, ועם דפנה הרולד, מנכ"לית עמותת "מצמצמים רווחים". שלושתם הם מראשי העמותה שהקימו בוגרי גדוד 50 ו־101 של הצנחנים עם בנות ובני זוגם, שמטרתה לחנוך מקרוב, לסייע וללוות חיילים וחיילות משוחררים חסרי עורף משפחתי תומך, בדרכם מהשירות אל אתגרי האזרחות, ההשכלה, הפרנסה והקמת המשפחה. 
 

העמותה פועלת בכל רחבי הארץ עם מחויבות עמוקה של המשפחות לחניכים, עם סיוע והכוונה מקצועית של החונכים בעזרת אנשי מקצוע ופסיכולוגים. המשפחה מתחייבת לשנת ליווי, לחניכה עם מפגשים קבועים, אירוח, התייעצות, קשר טלפוני, סיוע מול מוסדות המדינה, מוסדות השכלה ועוד. היקף החניכים עומד כיום על עשרות רבות, אולם העמותה כבר הכריזה על "תוכנית ה־1,000".

הם מעודדים מאוד מההצלחה ומהכרת התודה שהם מקבלים מאלו שכבר עברו את החניכה ו"עלו על המסלול". הם מדברים איתי, מראים לי מכתבים, ואני רואה את הזיק של הנתינה בעיניהם של האנשים המאוד עסוקים הללו, שיודעים שיש עוד משהו שהם צריכים להעמיס על כתפיהם. כך חינכו אותם. כך הם רוצים לחנך אותנו. לתת.
 

"מצמצמים רווחים" הוא פרויקט ישראלי יפה, צנוע, מבטיח וחיוני לחברה ישראלית בריאה, שערבה לבניה ולבנותיה. אמרתי לאלמוג, לשוסטר ולהרולד שעם האמונה והחיוך שלהם - אף אחד לא יוכל לעמוד בדרכם, ושאני מבקש לשתף את קוראי המסורים בפועלם החשוב כנאמר: "מה צריך לעשות? לעשות!". והם עושים.

4. אנחנו בפתחה של שנת הלימודים, ואני עדיין לא מעכל שלא צריך לקנות חוצצים וקלסרים ועפרונות ולא צריך שקיות סנדוויצ'ים. ואין עוד "אבוש, אני לא הולכת עם הילקוט הזה"; או "עוד פעם נקניק ועגבנייה". מצד אחד, אני מאוד שמח שאחרי 20 שנה שבהן הייתי "נהג מרוצים" (אני נהגתי, והילדים היו מרוצים) או קונה הלחמניות (פנינה הייתה מכינה) - פרשנו לגמלאות. אבל אני כבר מתגעגע ובטוח שלא אוותר לעצמי בעתיד בלהכין "סנדוויץ' חלומות" לנכדים או לקנות להם ילקוטים וחוצצים. 
 

שתהיה שנת לימודים פורייה, מוצלחת ובטוחה בדרכים. שבת שלום.