המילה "שוטר" בעברית באה מהשורש שט"ר - כותב השטרות או מי שפורע אותם. ככלל, בשפה העברית יש קשר הדוק בין סמכות לבין המילה הכתובה. השוטרים, שנזכרים כבר במקרא, היו מי שידעו לכתוב את השטר שפסקו השופטים. החוק בא מן המילה שנחקקה באבן. מאז תקופת האבן הפכנו לעם הספר, וממנו לעם המקלדת המתלהמת. וגם השוטר מספר אחת שלנו מסתמן כמי שלא פורע את השטר.

הוא החל את דרכו בצנחנים והגיע לפקד על פלוגת ההנדסה של החטיבה. אחר כך התגייס לשב"כ ומילא שורה של תפקידי שטח, ביניהם התקדם בקצב מטאורי. רוני אלשיך התבלט כאחד מאנשי המודיעין הטובים יותר שצמחו בשב"כ. כבר כראש אגף היה ברור שהוא יגיע לקצה הפירמידה. ואז הוא ויתר על המסלול הבטוח לתפקיד ראש השב"כ כדי להתמנות למפכ"ל המשטרה. אינני יודע מה הובטח לו כדי שיוותר על התפקיד הנכסף, אם בכלל, אבל אחרי קרוב לשנתיים כמפכ"ל המשטרה הוא מסתמן כמשרת נרצע של המשטר.

בתחילת השנה שלח את שוטריו לפשוט על הוצאת ספרים במרדף אחרי אויב המדינה אהוד אולמרט. אלה לא הסתפקו בנטילת כתב היד של אולמרט, אלא ידעו לברור ולקחת איתם גם את כתבי היד של ספריהם של בן כספית ובוגי יעלון, שני ספרים שבאופן מקרי יש לראש הממשלה עניין בהם. אנשי ההוצאה לאור ידעו לספר שהשוטרים התעלמו, באופן מעליב כמעט, מספרו של יהורם גאון שנמצא על אותו מחשב. חשבתי אז שמדובר ביוזמה מקומית וחד־פעמית של אוויל שניסה להגדיל ראש.





אבל כשנודעו השבוע פרטי הטיפול שלו זכו מני נפתלי ואלדד יניב במעצרם - היה ברור שלא מדובר עוד ביוזמה מקומית. מי ששלח שוטרים וסוהרים לחטט באבריהם המוצנעים של שני אנשים שחטאם היה שקראו בפייסבוק לקיים הפגנה, לא מבין את תפקידה של המשטרה. או שאולי הוא מבין, אבל הוא להוט לשרת את רוח המפקד. ההתעקשות להשפיל את יניב ונפתלי צריכה להדליק נורה אדומה אצל כל אזרח. אם עונשו של מי שקורא בפייסבוק להביע מחאה הוא אצבע של סוהר שתיתחב באחוריו - כדאי שכולנו נתאמן בהרפיית השרירים הטבעתיים.

אלשיך חוטא פעמיים: הן למילוי תפקידו והן כלפי המשרתים תחתיו. אני פוגש את השוטרים בכל קווי העימות שלנו, וקשה שלא להתרשם מהאיכות האנושית שמשרתת היום במשטרה. הייתי איתם בלא מעט סיטואציות מאתגרות בשנים האחרונות, וברוב המקרים התרשמתי מהאיפוק ומהתבונה שבהן הם ממלאים את תפקידם הקשה וכפוי הטובה. כמו בכל ארגון, יש טובים יותר וטובים פחות, אבל בסך הכל משטרת ישראל היא גוף שאפשר להתגאות בו. המדיניות של אלשיך מכתימה אותו.

מציאות מדומה

אני לא מתומכי ההפגנות בפתח תקווה. ככלל, אני מתנגד להפגנות אל מול בתיהם של פקידים ממונים. שיקול הדעת שלהם אמור להיות קר ומקצועי ולא מושפע מדעת ההמון. חובה עליהם לשרת את האינטרס הציבורי, אבל צריך גם לאפשר להם את המרחב לקבל החלטות ללא מורא הפגנות או איומים על ביתם ומשפחתם. ועדיין, בדמוקרטיה מותר למחות גם מול פקידים ממונים וגם מול שופטים.

פסיקת שופטי בג"ץ השבוע בעניין המסתננים יצאה מגדרה לאזן בין ערכים אוניברסליים, כביכול, של זכויות אדם, לבין בעיית המהגרים שנוצרה כאן. אבל מקריאה של הפסיקה נוצר הרושם שהיא נשענת יותר על המציאות המדומה שמתוארת בדפי עיתון "הארץ" מאשר על המציאות האמיתית של רחובות דרום תל אביב.

נתחיל בטרמינולוגיה: חלק ניכר מכלי התקשורת מאמץ את ההגדרה של ארגוני השמאל ומכנה את המסתננים בשם "מבקשי מקלט" או "פליטים". רובם באופן מובהק אינם פליטים, והעובדה שהם מכנים את עצמם "מבקשי מקלט" אינה מעידה על כך שאכן הם נרדפים. רוב האריתריאים והסודנים באו לכאן כדי למצוא עבודה וחיים טובים יותר. זה לא הופך אותם למי שצריך להעניק להם מקלט. מי שנכנס למדינה בדרך לא חוקית הוא מסתנן או מהגר בלתי חוקי. זו עובדה, וכך יש לכנות אותם בעברית.

יש הטוענים כי מאחר שבאריתריאה קיים גיוס חובה לצבא ושלטון רודני, אנחנו מצווים לתת מקלט לאריתריאים ואל לנו להחזיר אותם למדינתם. גם בישראל קיים גיוס חובה, ויש מי שיראו בתופעות שתיארתי קודם סממנים ראשונים של רודנות. ועדיין, אני רוצה לראות את הישראלי הראשון שישכנע את מחלקת המדינה האמריקאית להעניק לו מקלט וגרין קארד בטיעון הזה.



ההגירה האפריקאית לישראל היא הגירת עבודה מובהקת. כ־80% ממנה הם גברים שהביאו איתם את הבעיות של הגירת גברים בודדים: אלימות, תקיפה מינית ושכרות. לכל מדינה יש זכות לסלק משטחה את מי שנכנס אליה בדרך לא חוקית. בג"ץ רוצה שנמתין עד שהמסתננים יאמרו "רוצה אני" כדי לגרש אותם. במדינות נאורות אחרות פשוט מעלים אותם על המטוס.

הנחמה היא שהתופעה נבלמה: גדר הגבול האימתנית שהקמנו לאורך גבול מצרים עצרה את שטף המהגרים. עד מהרה נפוצה השמועה באפריקה שאי אפשר יותר לחצות את הגבול לישראל, והם פשוט הפסיקו לנסות. אני מסתכן ומעריך שאותם "מבקשי מקלט" לא מנסים היום למצוא מקלט במצרים או בלוב אלא מחפשים את הדרך לאירופה.

לנתניהו שמורות הזכויות על ההחלטה החשובה להקים את הגדר שצמצמה את תופעת המהגרים. בכלל, נטייתו לזהירות מופלגת בענייני ביטחון הוכיחה את עצמה בהרבה מקרים לאורך שנות שלטונו הארוכות. שמץ מהזהירות הזאת לא ניכר ביחסו אל המוסדות הממלכתיים של ישראל. באופן שיטתי הוא פועל להחליש אותם, ועכשיו הוא גם רותם אותם לצרכיו הפוליטיים.

המעצר וההשפלה של נפתלי ויניב הם ציון דרך בהפיכתה של המשטרה למכשיר ענישה נגד יריבים פוליטיים. אולי זה מסביר את הקרבה שוולדימיר פוטין חש כלפיו. נתניהו לפחות עקבי בהקשר הזה: כבר לפני 20 שנה הוא הסביר לעוזי ארד שכדי להבטיח שליטה במדינת ישראל אתה צריך לשלוט בראשי השב"כ, המשטרה ורשות המסים. אחד מהשלושה כבר יש לו.