אפשר להתלהב מהפגנות מוצ"ש בפתח תקווה, ואפשר להתנגד להן. אפשר לחשוב שהן חשובות לדמוקרטיה, ואפשר לגרוס שמטרתן להפעיל לחץ פסול על היועץ המשפטי לממשלה. על דבר אחד לא יכול להיות ויכוח. בכל מה שקשור לפסיקה המשפטית בסוגיית האישור להפגין בסביבת בתיהם של אישי ציבור, חייבת להינקט אמת מידה אחידה. או שמותר לכולם, או שאסור לכולם.

ואחרי ההקדמה הזו אפשר לומר שמה שמתאפשר בפתח תקווה, בחסות בית המשפט הגבוה לצדק, ספק אם התאפשר פה פעם לקבוצת מפגינים כלשהי.

עוד לפני שנגיע להשוואות להפגנות מהעבר, צריך להזכיר שעדיין אין פסיקה סופית של בג"ץ בסוגיה הפתח תקוואית, ולפיכך נתייחס להחלטה הרלוונטית ביותר, החלטת הביניים של השופטים חיות, פוגלמן ודנציגר, זו המאפשרת את ההפגנות החל מהשבוע שעבר ועד להודעה חדשה. מדובר בהחלטה נדירה שספק אם ניתנה כמוה בעבר. הרבה החלטות פורסמו במהלך השנים בענייני הפגנות. באף אחת מהן - חוץ מזו שעוסקת בהפגנה שמתקיימת כבר 40 שבועות ומגיעה להיקפים של אלפי מפגינים - לא תמצאו קביעה פוזיטיבית של שופטי בג"ץ שלפיה 500 איש יכולים להפגין בלי לבקש לשם כך רישיון.



ועוד משהו. כל עו"ד מתחיל יודע שאם הגשת עתירה לבג"ץ, לא קיבלת את מה שביקשת, החלטת על דעת עצמך להתעלם מההחלטה ואז חזרת לבג"ץ לדיון הבא, הסיכוי שבתוך כמה דקות תעוף מהחלון בבעיטה עם הוצאות הגונות, גבוה למדי. למני נפתלי סלחו השופטים. לפני שבועיים החליטה המשטרה שנוכח הגידול במספר המפגינים, היא לא מאפשרת להם עוד להפגין במקום, ותדרוש מהם אישור לכל הפגנה שיבקשו לקיים. נפתלי ואחרים מיהרו לבג"ץ וביקשו סעד בהול שיאפשר להם לקיים את ההפגנה, אבל השופטת ענת ברון דחתה את בקשתם. המפגינים נשארו עם האיסור של משטרת ישראל, אלא שבמקום לציית לו קראו נפתלי ואלדד יניב להמונים להמשיך להגיע למקום שבו אסרה המשטרה להפגין. במילים אחרות, צפצוף ארוך לא רק על המשטרה אלא גם על בג"ץ.

עברו כמה ימים, מני נפתלי מגיע לדיון בבג"ץ, ולמרבה הפלא מתייחסים אליו כאל עותר הגון, כאילו לא קרה דבר. במילים אחרות, אם בג"ץ נותן לו מה שביקש, סבבה. אם לא, אפשר להסתדר גם בלעדיו. ובית המשפט זורם עם הנוסחה כאילו לא קרה כלום. מכירים עורכי דין? תשאלו אותם כמה אנשים היו יוצאים בשלום מהתנהגות כזו בבג"ץ.



***

שנת 1994. ברקע הסכמי אוסלו. יוסף דיין, איש ימין, מבקש להפגין בכיכר סמוכה למקום מגוריו של הרב עובדיה יוסף, במחאה על כך שש"ס יושבת בממשלה. דיין נמצא לכאורה בנקודת התחלה טובה בהרבה מזו של המפגינים בפתח תקווה.

בעוד שלאחרונים מסבירה המשטרה שמנדלבליט לא עובד מהבית, שיש לו לשכה ושאפשר להפגין מולה, בכל מה שקשור ברב עובדיה גם השופט אהרן ברק, אז המשנה לנשיא, מזהה סיפור מורכב יותר. הרב עובדיה, כותב ברק בפסק דינו, "מקבל בדירתו ביקורים של אנשי שלטון, כגון ראש הממשלה, שרים, סגני שרים וחברי כנסת. תדירות ביקוריהם של סגני שרים וחברי כנסת מטעם סיעת ש"ס הינה ארבעה־חמישה ביקורים בחודש. שר הפנים (מטעם ש"ס) נוהג לבקר את הרב יוסף פעם בשבוע".

יוסף דיין, בניגוד לאלדד יניב והחברים, לא ביקש להפגין מול הרב עובדיה 40 שבועות. הוא לא ביקש להביא אלפי אנשים. הוא גם לא התעקש לעשות את זה בלי רישיון. להפך. דיין ביקש רישיון לאסיפה אחת, שיהיו בה 250 איש, שתימשך שעתיים בלבד ושייעשה בה שימוש בבמה ובשני רמקולים. זהו. שלושת שופטי בג"ץ, כל אחד בנימוק אחר, השיבו לו ב"לא".

"ככל שהדירה הפרטית משמשת יותר לפעילות ציבורית, כן ייטה האיזון 'לטובת' חופש האסיפה, התהלוכה או המשמרת", פסק אומנם ברק, אבל הוסיף שאם דיין היה מוכן להתגמש ולקיים רק תהלוכה חד־פעמית שתעבור ליד בית הרב, היה שוקל לאשר לו; ואם היה מוכן להתגמש ולקיים משמרת מחאה מעוטת משתתפים וחד־פעמית, גם אז היה שוקל לאשר לו; "ייתכן כי אילו הייתה אסיפה זו אירוע בודד בלא שנתקיימו בעבר משמרות צמודות, ניתן היה לאשרה...דא עקא, שהאסיפה המבוקשת באה על רקע העובדה כי ליד הבית מתקיימות זה זמן רב משמרות צמודות", כתב. אם דיין יהיה מוכן רק להפחית את כמות האנשים, להוריד את הרמקולים ולקצר את האירוע, סיכם ברק, יהיה על מה לדבר. אבל מכיוון שהוא לא מוכן, לא יוכל להפגין.

השופט שלמה לוין היה יותר קיצוני. אחרי שהחמיא ל"חוות דעתו המונומנטלית" של אהרן ברק, הבהיר שלדעתו אין להתיר קיום הפגנה מול ביתו של איש ציבור בלב שכונת מגורים. היה לו נימוק אחד מעניין במיוחד. "קיים חשש שהתרה של הפגנות ליד ביתם הפרטי של אנשי ציבור עלולה להרתיע אנשי ציבור פוטנציאליים, בעלי כישורים, מלעסוק בפעילות ציבורית", כתב.

ולא רק זה. "קיים אף חשש שבשל לחץ ההפגנה או בשל לחצם של בני משפחתו עליו, עקב ההפגנה, עלול איש הציבור לשנות את דעתו שלא מטעמים ענייניים ואך כדי להפסיק את ההטרדות כלפיו"... "שלישית, אם נאפשר קיום הפגנות מול בית מגוריו של איש ציבור, נהפוך אותו, את משפחתו ואת שכניו למעין בני ערובה בידי המפגינים, משום שלא תיוותר בידם כל ברירה אלא להקשיב לדבריהם אף שאין הם מעוניינים בכך".

שותף אחרון לפסק הדין הזה, החשוב ביותר והמקיף ביותר שנכתב בעשורים האחרונים בנושא הפגנות מול בתיהם של אישי ציבור, היה השופט אליעזר גולדברג, שהצטרף לשורה התחתונה של חבריו. "לדידי, יש לראות את המקום האפקטיבי היחיד לקיום אסיפה ליד מעונו של איש הציבור, רק שעה שהוא מנהל שם את כל פעילותו הציבורית או את עיקרה. בכל מקרה אחר, אין סיבה שלא לראות כחלופה אפקטיבית את המקום שליד משרדו של איש הציבור. במקרה הראשון תותר האסיפה ליד ביתו של איש הציבור, ואף זאת תוך מגבלות ראויות של זמן, כמות המשתתפים, ניהול האסיפה ותדירות האסיפות במקום. ואילו במקרה האחר - תיאסר".

חד וחלק. קחו את אירועי פתח תקווה, השוו אותם לעתירה הזו שביקשה אישור להפגנה אחת, חד־פעמית, בת שעתיים, של 250 איש, שנדחתה פה אחד, ותנו לעצמכם איזו פרשנות שתרצו.

הלאה. שנת 2005. ערב ההתנתקות. איתמר בן גביר מבקש להפגין מול ביתו של הרב הראשי לצה"ל, הרב ישראל וייס. גם וייס, כמו מנדלבליט, עובד ציבור. גם וייס, כמו מנדלבליט, לא עובד מהבית הפרטי שלו. גם לווייס, כמו למנדלבליט, יש משרד שאליו המשטרה מבקשת לנקז את ההפגנות. גם בן גביר, בדיוק כמו מפגיני פתח תקווה, לא רוצה לעבור למקום אחר. בסיומו של דיון אצל השופטים ברק, ביניש וריבלין, כשבן גביר מבין שאין לו סיכוי לקבל את מבוקשו, הוא נאלץ להתפשר עם המשטרה, בחסות בית המשפט. "לפנים משורת הדין, ומבלי שהדבר יהווה תקדים", כפי שנכתב בהחלטה, יתאפשר לו לקיים משמרת מחאה שקטה, ללא שימוש באמצעי הגברה, שתיערך במשך שעתיים בלבד, בהשתתפות 20 איש, בצומת הרחובות הסמוכים לבית הרב. רק 20 איש. רק לשעתיים. בלי הגברה. לפנים משורת הדין.




***

כדי להשוות בין אירועי פתח תקווה לאירועים אחרים שמוזכרים כאן, ומכיוון שפעמים רבות, בדחותם בקשות להפגין, השתמשו שופטי בג"ץ גם בטענה שבהפגנות קודמות במקום המבוקש נעברו עבירות והופר הסדר, חשוב להזכיר כמה עובדות הקשורות למה שמתרחש בסביבת ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, עובדות שלא מקבלות דגש רב כל כך בסיקור התקשורתי.

אז נכון, אלדד יניב מרבה להשתמש בתקשורת במונח "רוח פתח תקווה" ולהציג את האירועים כהפנינג פסטורלי של דמוקרטיה ושמירת החוק, אבל המציאות כפי שהוצגה לבית המשפט ביותר מהליך אחד, מספרת סיפור מעט שונה. 48 אירועים בהפגנות פתח תקווה הגדירה המשטרה כ"הפרות סדר" רק בשלושת החודשים האחרונים. חמישה תיקים פליליים נפתחו בעקבות עימותים בין מפגינים לבין תושבי השכונה בתקופה הזו לבדה. עוד קודם לכן רוססו כתובות בגנותו של מנדלבליט על קירות בניינים סמוכים לביתו.

שתי הפגנות הוכרזו על ידי המשטרה כ"התקהלות אסורה", והביאו למעצרם של מפגינים שלא צייתו להוראות ושוחררו בהמשך בתנאים מגבילים. גם כאשר הורחקו המפגינים מבית היועץ, כשלושה חודשים אחרי תחילת ההפגנות, ועברו למרחק של כ־400 מטר ממנו, ניסו כמה מהם לצעוד לעבר הבית בניגוד להוראות המשטרה, ונעצרו. תזכרו את הפרטים הללו. עוד רגע נראה עד כמה הם רלוונטיים.

***

עוד דוגמאות. שוב 2005. עוד הפגנה מול בית הרב וייס. השופט הוא סלים ג'ובראן. הפעם מגישים את העתירה ברוך מרזל וקטינה המכונה בתיק הזה "פלונית". הכל התחיל ממשמרת מחאה שהתקיימה למשך חמש שעות מול ביתו של הרב בירושלים והשתתפו בה 10־20 אנשים. לא הפגנה אלא משמרת מחאה, שכלל לא דורשת רישיון, ולא אלפים כמו בפתח תקווה, אלא שני מניינים לכל היותר.

כך או כך, אחרי שהמשטרה עצרה את המארגנים, החליט בית המשפט המחוזי להרחיק אותם למשך שלושה חודשים מרדיוס של 300 מטר מבית הרב. למה ההחלטה המחמירה כל כך? משום ש"המעשים המיוחסים לעוררים הינם חמורים", כפי שכתב השופט ג'ובראן. ומה עשו השניים? ובכן, נשאו שלטים ובהם מילים קשות על הרב וייס - "ליל הבדולח פעם שנייה באישור הרבנות הצבאית", "הרב וייס מחלל שם שמיים" ו"אבוי לרשע, אבוי לשכנו" - ביטויים שאפשר לסלוד מהם ויש להניח שגם לא יזכו את מחבריהם בפרס הטעם הטוב, אבל בוודאי לא משהו שאסור לפי חוק.

אז מה בכל זאת עשו השניים שזכו להיעצר ולהיות מורחקים? מרזל, מצדו, קיבל מהמשטרה הוראה לזוז מהמקום, ולא זז. הקטינה, מצדה, חילקה כרוזים בנוסח "כהנא צדק", צעקה לרב וייס שהוא בוגד, וכשהמשטרה הודיעה לה שהיא מעוכבת לחקירה הודיעה שהיא לא זזה עד שיגיע בעלה.

מותר בהחלט לא להתלהב מההתנהגות הזו שלהם, אבל צריך לצרף לזה שלוש הערות. האחת, רשימת האירועים מהסוג הזה שהתלוו לאירועי פתח תקווה, ארוכה קצת יותר. השנייה, שכאן דובר בשניים וחצי מפגינים, לא יותר. השלישית, שגם מי שלא נמנה עם אוהדיו של ברוך מרזל מבין שכשג'ובראן מנמק את החלטתו לא לאשר להם להפגין באזור, באמירה שלפיה יש חשש שמרזל והקטינה "יסכנו למעשה את ביטחונם של הרב וייס ובני ביתו ושכניו וכן את ביטחון הציבור", זה קצת מגוחך.

מהי השורה התחתונה? יש חלופה אפקטיבית, פסק ג'ובראן, שילכו להפגין ליד המוסד הציבורי שבו עובד הרב, ברבנות הצבאית ביפו או ליד מנהלת ההתנתקות, לא ליד הבית. "בעצם קיום משמרת מחאה דווקא ליד ביתו של עובד הציבור, ולא מול מוסדות הציבור, יש טעם נוסף של מטרד והפרעה לעובד הציבור, למשפחתו ולשכנים הסובבים אותו", הסביר.

רגע, הפסקה קטנה. זוכרים את המעצר המשפיל של אלדד יניב ומני נפתלי? את הראיונות שבהם סיפר יניב איך הפשיטו אותם ואת הטענה שמדובר בלי ספק בהוראה ישירה של מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך, שהחליט להיכנס בהם? ובכן, אותה קטינה שלא קיבלה אישור להפגין בסיפור הקודם, עברה אותה חוויה, ואולי חמורה יותר, בלי אלשיך ובלי קונספירציות על משטרה שעושה מערוף לנתניהו. אף שהייתה קטינה, היא נלקחה למעצר כשהיא אזוקה. בתא השירותים של המשטרה היא הופשטה בפלג גופה העליון ועברה חיפוש על ידי שוטרת, שמיששה אותה ונגעה בבגדיה התחתונים. אחר כך, במגרש הרוסים, הופשטה לגמרי מבגדיה לצורך חיפוש נוסף, לכו תדעו, אולי כדי לבדוק אם היא לא מחביאה בכל מיני מקומות מוצנעים פלאיירים של הרב כהנא. בסופו של דבר, אחרי שתבעה את המשטרה, נפסקו לה פיצויים בסך 25 אלף שקל, אבל משום מה, הסיפור שלה, תודו, עורר כאן קצת פחות התרגשות. 







***

והנה סיפור שחוץ מהשורה התחתונה שלו, מזכיר מאוד בנסיבותיו את אירועי פתח תקווה. 2007. ארגון בשם "הלב היהודי" מבקש רישיון להפגין מול ביתו של מפקד פיקוד המרכז, יאיר נווה, בעקבות הוצאת צווי הגבלה לכמה ישראלים ביו"ש. כמו בפתח תקווה, גם הדיון המשפטי הזה הגיע אחרי כמה חודשים שבהם נערכו כבר הפגנות סמוך לבית האלוף. כמו בפתח תקווה, גם בהפגנות נגד נווה נעשה שימוש במשרוקיות, נקראו פה ושם קריאות גנאי, רוססו כתובות ונגרמה הפרעה לתנועה. כמו בפתח תקווה, גם כאן עצרה המשטרה כמה מפגינים, שאותם שחררה בערבות בתנאי שיתחייבו להתרחק למשך 15 יום מהמקום.

הדיון בבג"ץ, אצל השופטים ג'ובראן, רובינשטיין וברלינר, התנהל סביב בקשה מסודרת שהוגשה למשטרה לקבלת רישיון לקיים אסיפות מול בית האלוף, במשך שישה שבועות, למשך שעתיים בכל פעם. לא 40 שבועות, רק שישה. אחרי שהמשטרה דחתה את הבקשה, בטענה שהפגנות שנערכו במקום קודם לכן היוו מטרד לאלוף ולשכנים, "וכן לאור קיומם של מקומות חלופיים לעריכת ההפגנות, מול מטה הפיקוד בירושלים או בצמוד למשרד הביטחון בתל אביב", פנו המבקשים לבג"ץ. השופט סלים ג'ובראן, שניסח את פסק הדין, השתמש בטיעונים יצירתיים למדי כדי להסביר למה לא יאפשר להפגין מול האלוף.

ראשית, כתב, כבר שלושה חודשים מתקיימות הפגנות מול בית האלוף בתצורה כזו או אחרת. המוחים הספיקו להעביר את מחאתם, ואם עשו את זה כדי לזכות בסיקור עיתונאי, הרי שקיבלו אותו כבר. מעבר לכך, כתב, "אירועי ההפגנה הרבים שהתקיימו בתקופה האחרונה במקום, מהווים שיקול שיש בו כדי להצדיק את אי־מתן הרישיון להמשיך להפגין". שלישית, כמה מהמפגינים, לאו דווקא העותרים עצמם, נקטו אלימות מילולית וקראו קריאות גנאי קשות ביחס לאלוף. רביעית, יש מקומות חלופיים, לדוגמה "בסמוך ללשכת האלוף המצויה בפיקוד המרכז, למול בניין משרד הביטחון בתל אביב או בכל מקום ציבורי אחר שיקבל את אישורם".

הנה כי כן, ממש כמו אירועי פתח תקווה. גם כאן היו כבר הפגנות במשך כמה חודשים. גם כאן נרשמו פה ושם אירועי הפרות סדר ונקראו קריאות גנאי. אלא שבניגוד למפגיני פתח תקווה, את אנשי "הלב היהודי" גלגל בית המשפט החוצה והשאיר אותם בלי כלום.

עוד דוגמה אחרונה, ויש לא מעט כאלה. 2009. נעם פדרמן וירון כלאב מבקשים להפגין מול ביתו של האלוף נעם תיבון. לא ניכנס לכל פרטי המקרה, מכיוון שיש לו היבטים נוספים ואחרים, ונלך ישר אל הפסקה המסיימת והחשובה של השופט חנן מלצר. "ביתו של קצין צבא בכיר אינו משמש דרך כלל לעיסוקו הצבאי, ואי לכך אף מתחזק הצידוק להטלת 'מגבלה של מקום' על זכות הפגנתם של העוררים, עת שמדובר בעריכת מחאה מול ביתו הפרטי של קצין צה"ל".

***

אז נכון, לכל מקרה יש הייחוד שלו, ואין שני אירועים זהים, ותמיד אפשר להסביר למה זה לא דומה לזה, ועדיין חייב להיות חוט שדרה אחד שמקשר בין המקרים כולם, אלה של הימין ואלה של השמאל, אלה שיש סביבם פרופיל תקשורתי גבוה והם ממלאים את ספסלי בית המשפט, ואלה שהעיתונות לא מדווחת כלל על קיומם.

מהי השורה התחתונה של כל זה? שבית המשפט הגבוה לצדק מגלה יצירתיות מרשימה ביכולת שלו להישען על אותן הלכות ופסיקות שנקבעו בעבר, ועדיין להצליח לקחת אותן בכל פעם למקום אחר, לפי הצורך. וגם שמה שזכו לו מפגיני פתח תקווה עד כה, לא זכו לו מפגינים אחרים לפניהם.

ייתכן שצריך לאשר למפגינים להמשיך, ייתכן שלא. מה שברור הוא שלא ייתכן שהפרופיל התקשורתי הגבוה של ההתרחשויות בסביבת ביתו של היועץ מנדלבליט, ינווט את עמדת בית המשפט. אם מותר, מותר לכולם. אם אסור, אסור לכולם.

kalman.liebskind@maariv.co.il