זהו, הסיוט שנקרא החופש הגדול הסתיים. היום מתחיל הסטאלג שנקרא מערכת החינוך, אבל רק הילדים סובלים שם, אז רוב הציבור אטום לסבלם. הכל עובר כאן, החום והחופש הביאו את הציבור לעילפון. המגזר היחיד שמאושר הוא הבנקים וחברות האשראי. הם היו שמחים אם החופשה הייתה מתארכת בחודש, כדי להביא את הציבור להתמוטטות מוחלטת. אבל המציאות מביאה גם בנקאים מיומנים לעשות שטויות. הנה סגן המנהל בסניף של כיפוש, שאני רק שליח שלה למוסד, אמר לי השבוע: "בוא, רון, אני רוצה לשתות איתך קפה ממול".
וואו, כבוד. אבל אין קפה בלי עוגה ושייק פירות, בעיקר על חשבון הבנק. "אין בעיה, בוא", הוא השיב. אז חצינו את הכביש והתיישבנו בחוץ. "אתה לא רוצה בפנים? יש מזגן", אמר. לא, בלתי אפשרי, אני חייב להישמר מהפקחים, וגם הרי תעצבן אותי, אז אני חייב לעשן. "למה לעצבן? אני רוצה לפתוח לך מסגרת, וגם לתת לך כרטיס אשראי. אדם ידוע בציבור כמוך לא צריך להסתובב עם כרטיס של אשתו. לא מתאים, באמת לא מתאים. אתה כבר לא ילד".
אבי, אתה בא לי לא טוב על הסובאח. חמש שנים אני חי בתחושה טובה שאתם לא עושים עלי רווח של ניקל, ואני מרגיש טוב שאני דופק את הסיסטם. וגם כיפוש לא רוצה שאהיה עצמאי מדי, והאמן לי שבגדול היא צודקת. הפלסטיק שלכם זה מבוא לסרטן, בשביל מה אני צריך את זה? "אתה חייב לבנות אשראי. איך תקנה לך משהו אם אין לך אשראי? אני אעזור לך להתנהל, אפקח באופן אישי".
רגע, אני צריך גם קפה קר, זה עוזר לי במפגשים אקראיים עם סוחרים כמוך. אתה יודע שאני רק נער שליח של ניירות, אפילו לא של מזומן, אבל אתה מתייחס אלי במתק שפתיים כאילו אני מיני־אוליגרך. יש לי רעיון, דבר עם האישה, למה אני צריך להעליב אותך ולומר לך שאני לא רוצה לירה סורית דפוקה של אשראי מכם? שהיא תגיד. "אין בעיה, אני אדבר איתה. יפה שיש אצלכם חלוקה ברורה מי מנהל את הכספים בבית. יש לך תעודה של מאמן? אתה רוצה שאבדוק אפשרות שתאמן אצלנו בליגה למקומות עבודה?".
התרעות פיקוד העורף