זהו, הסיוט שנקרא החופש הגדול הסתיים. היום מתחיל הסטאלג שנקרא מערכת החינוך, אבל רק הילדים סובלים שם, אז רוב הציבור אטום לסבלם. הכל עובר כאן, החום והחופש הביאו את הציבור לעילפון. המגזר היחיד שמאושר הוא הבנקים וחברות האשראי. הם היו שמחים אם החופשה הייתה מתארכת בחודש, כדי להביא את הציבור להתמוטטות מוחלטת. אבל המציאות מביאה גם בנקאים מיומנים לעשות שטויות. הנה סגן המנהל בסניף של כיפוש, שאני רק שליח שלה למוסד, אמר לי השבוע: "בוא, רון, אני רוצה לשתות איתך קפה ממול".

וואו, כבוד. אבל אין קפה בלי עוגה ושייק פירות, בעיקר על חשבון הבנק. "אין בעיה, בוא", הוא השיב. אז חצינו את הכביש והתיישבנו בחוץ. "אתה לא רוצה בפנים? יש מזגן", אמר. לא, בלתי אפשרי, אני חייב להישמר מהפקחים, וגם הרי תעצבן אותי, אז אני חייב לעשן. "למה לעצבן? אני רוצה לפתוח לך מסגרת, וגם לתת לך כרטיס אשראי. אדם ידוע בציבור כמוך לא צריך להסתובב עם כרטיס של אשתו. לא מתאים, באמת לא מתאים. אתה כבר לא ילד".

אבי, אתה בא לי לא טוב על הסובאח. חמש שנים אני חי בתחושה טובה שאתם לא עושים עלי רווח של ניקל, ואני מרגיש טוב שאני דופק את הסיסטם. וגם כיפוש לא רוצה שאהיה עצמאי מדי, והאמן לי שבגדול היא צודקת. הפלסטיק שלכם זה מבוא לסרטן, בשביל מה אני צריך את זה? "אתה חייב לבנות אשראי. איך תקנה לך משהו אם אין לך אשראי? אני אעזור לך להתנהל, אפקח באופן אישי".



רגע, אני צריך גם קפה קר, זה עוזר לי במפגשים אקראיים עם סוחרים כמוך. אתה יודע שאני רק נער שליח של ניירות, אפילו לא של מזומן, אבל אתה מתייחס אלי במתק שפתיים כאילו אני מיני־אוליגרך. יש לי רעיון, דבר עם האישה, למה אני צריך להעליב אותך ולומר לך שאני לא רוצה לירה סורית דפוקה של אשראי מכם? שהיא תגיד. "אין בעיה, אני אדבר איתה. יפה שיש אצלכם חלוקה ברורה מי מנהל את הכספים בבית. יש לך תעודה של מאמן? אתה רוצה שאבדוק אפשרות שתאמן אצלנו בליגה למקומות עבודה?". 





עכשיו אתה מתחיל לדבר יפה, אני חסיד גדול של השיטה. אני מתאר לי שכך גם דיברתם עם הטייקונים לפני שעשיתם זבל מהפנסיה שלי. אז כן, יש לי תעודה, אפילו כמה תעודות. אבל אני מעדיף לאמן בהתנדבות בתולדות אהרון בירושלים מאשר אצלכם בכסף גדול. הכסף שלכם טמא, אחי, אתם עושים אותו מצרות של אנשים. מה מצחיק אותך?  "אנחנו לא מכריחים אף אחד, לקוחות באים ומבקשים. ומה לעשות שללוות כסף עולה כסף? יש לך פתרון אחר?". כן, בטח. קודם כל להימנע משידול של פתאים כמוני. בוא נתחיל עם זה. היידה, הייתי פה, תודה על הברקפסט. אגורה לא תוציאו ממני.

# # #

מובן שדיווחתי לפיקוד העליון על המפגש הפיננסי. "מאמי, גם אם תזכה בלוטו, לא יהיה לך כרטיס אשראי", היא השיבה. "אני אדבר איתו, חוצפה שהוא הציע לך. אתה יודע מה חלמתי?". לא, כפרה, אני לא יוסף פותר החלומות, זרקו אותי באמצע הקורס, כרגיל. "חלמתי שאתה עוזב אותי בשביל מישהי צעירה יותר. בחיי". כמה צעירה יותר? איך היא נראית? היא תוצרת העדות או מהאליטה המזרח־אירופית? היא יודעת לבשל במיה, ממולאים וחצילים? ואם לא, היא תהיה מוכנה ללמוד מאמא?

"לא עשיתי לה ראיון קבלה לעבודה, והיא גם לא נשלחה לאבחון. אני גם מקווה שהיא לא קיימת. אבל זה היה החלום". תקשיבי, זה נקרא דמיון מודרך, כי מה שהציק לך בגדול זה המוב שניסית להעביר עלי שלשום. אמרתי לך שאני יורד לבריכה, אבל באת לקפה עם גיא וסנדי, אמרת לי לשים עין עליהם לשנייה - ונעלמת. לא יכולתי לקרוא עיתון בשקט, ובקיצור, צפי לתגובה הולמת. בגלל זה באתי לך בחלום, כי ידעת שביצעת פשע חמור נגד האנושות, ואת לא יכולה להכיל את זה. תצחקי, אין בעיה, סחבק יש לו זיכרון של בדואי.

"קפצתי רגע לקוסמטיקאית, מה אתה עושה עניין מכל דבר? אהבת את הלק הכחול?". אמרת "רגע", נעלמת לכמעט שעה. ואת לא חייבת ללכת למישהי שנותנת פס באף על הבוקר. בפעם הבאה היא תגיד שקעקוע של ירח על המצח זה מה שיעשה אותך מאושרת. "אז אתה לא עוזב אותי?". בינתיים לא, אבל כל האופציות פתוחות. עוד מוב כזה כמו אתמול, ואני מממש.

"כאילו שזה הפריע לך. חיברת את גיא לשרונה בקפה, ואת סנדי קשרת ברצועה לכיסא. ראיתי וגם צילמתי. מאמי, הזמנתי לנו חופשה לחג, אתה מבסוט?".
כן. אני מקווה שלא בארץ, כי אז זה לא חופשה, זה סבל. "ברודוס. אני שולחת לך קישור, תראה איזה מקום יפה". איך טסים? מה שם החברה? "לא זוכרת, אבל מומלץ מאוד". את לא זוכרת? אני כבר מדמיין צ'רטר, בדיוק כמו בחגים בשנה שעברה, כשהגענו ללונדון דרך הלסינקי. "אל תדאג. זו טיסה קצרה כמו שאתה אוהב". או־קיי, רק תוודאי שיש לחברה הזו כסף לדלק, אני כבר לא שוחה כמו פעם. "אתה רוצה ללכת ללונה פארק עם גיא?". לא, ואל תתחילי איתי, יש לי יום עמוס. "טוב, אז רק תסיע אותו ואת הבייביסיטר". אין בעיה, שליחויות והובלות זה עלי.

# # #

לאחר הביצוע המהיר של המטלה, שכלל איומים על הילד שלא יתפרע על ליאה, כי אז אני מגיע להחזיר אותו הביתה (בחלום. עד ארבע הוא שם. וגם הוריתי לנערה שבכל פעם שהוא משתולל, היא מתקשרת רק לכיפוש, והיא אישרה שהיא כבר מודעת להיררכיה בבית), התפניתי לעיון בפייק ניוז של התקשורת העוינת.

נפתלי בנט מטריף אותי עם בניית דור העתיד של ההייטק. הוא דומע מאושר על כל עשרה ילדים שעושים חמש יחידות של אנגלית ומתמטיקה. מנגד, החינוך הגופני בסטאלג שהוא אחראי עליו, הוא המפגר ביותר ביקום. רק שעתיים חנ"ג במערכת החינוך, מאז קום המדינה. השמנת יתר והתנוונות תנועתית של הפעוטות והמתבגרים יעיקו על מערכת הבריאות שקרסה כבר בעוד 25 שנה - אבל לפחות חלק קטן מהילדים של היום יוכל לפטפט על לקויות מטבוליות עם הרופאים המיובאים מקובה. אין ספק, סטארט־אפ.

המחקרים של מחלקת כושר קרבי בצה"ל מזהירים מפני אסונות שיפקדו טירונים ברמת רובאי 2 ו־3, אשר יהיו הרוב באומת הסטארט־אפ הצבאית, אבל אף אחד לא זז. העיסוק האובססיבי של השר במפעל החמש יחידות הוא גניבת דעת, כי הרוב המוחלט של התלמידים עדיין לא בשל למהפך - ולראיה הפרסומים של זכאים לבגרות בכל היישובים בארץ.

במקום לדאוג לכושלים ולבינוניים, שישיגו תעודת בגרות מטופשת, השר מתפאר בקצפת. "בשנה שעברה ניגשו 14 ילדים בבית הספר של מעלה רחב המענגת בתרי זוזים לחמש יחידות מתמטיקה, והשנה 34!!! הישג עצום". הבעיה בהונאה מתבטאת במציאות, שלפיה ניגשו כ־300 ילדים לבגרות במועצה האזורית הנ"ל, רק 69% מהם זכאים לתעודה. אופסי, שוב מרמים את הציבור.

# # #

הרמאות הזו היא כלום ושום דבר לעומת התייחסות אגם הדרעק לכמאה ילדים חולים אונקולוגיים בירושלים. כבר 90 יום נאלצים הילדים החולים לקבל טיפולים במרכזים רפואיים במרכז הארץ. ושום נבחר ציבור לא נזעק נוכח העוול שנגרם לילדים וגם למשפחותיהם. כאילו לא מספיקה המחלה הנוראה, הסיכון שקיים תמיד שהטיפול לא יצליח, הכאבים הנוראיים, חום הגוף שעלול לעלות כתוצאה מהכימותרפיה או כל טיפול אחר - ההורים נאלצים לנסוע לעיר אחרת אף שבירושלים פועלים שלושה מרכזים רפואיים גדולים.

אבל דיירי אגם הדרעק עסוקים בימים חמים אלה בספינים בימין, שמאל ומה שביניהם. הקומיסר החדש של מפא"י נפגש עם מזכ"ל האו"ם כאילו מחר הוא ישנה את המדיניות בעולם. איפה החברתיות המזויפת של מפא"י? איפה הם כל החברים החברתיים, שתפסו מקום של עלוקה על המסים שלנו באגם הדרעק ושכחו שהם נכנסו על טיקט של הפגנות ודרישה לשינוי חברתי?

אז הילדים סובלים? המשפחות קורסות בגלל העומס הרגשי? יאללה, שייפלו לנו כבר מהמשקוף של העין, הם לא מעניינים. אבל החולרות, או המפא"יניקס כפי שאבא הגדיר אותם, ממש לא לבד. איפה זהבה'לה ואילן גילאון שאצים רצים לכל הפגנה בבילעין או איזה חינדק אחר, אבל לא נצפו אצל מאה המשפחות הקורסות? מה קרה? רק פלסטינים סובלים? אולי שיבררו אם יש בין החולים גם ערבים ישראלים?

ואיפה החניוקים? הם עסוקים כרגיל רק בגעלט. עכשיו הם גם מבלים בסליחות. אם יש אלוהים בשמיים, שיעמיד להם מראה מול הפנים. לא רק בגלל ההתעלמות מהילדים האלו, אלא גם בגלל האפליה ברשתות החינוך שלהם: מזרחיות לחוד ואשכנזיות לחוד. בושה, הם לא ישראלים, הם גזענים מהסוג הנמוך של המילה. אבל זה לא מונע מכל הכיפעל'ך למחות נגד אנטישמיות באמריקע. איך פועה נפתלי הגבר, מהבית היהודי הלבן: אוטו־אנטישמיות. אבל פרענקיות ואשכנזיות במוסדות חינוך (שהוא הרגולטור שלהם) זו לא אנטישמיות, זה בסדר, כדי שתהיה גועליציה ויהיה געלט לחברים בגועליציה.

# # #

וזה מוביל אותנו לקיסר ולקיסרית מבלפור. הוא לא ראש ממשלה של הציבור בישראל, הוא רה"מ של מרכז הליכוד. החשוד העיקרי והחשודה שמצפה לכתב אישום (שכבר הפסידה בשתי תביעות בבית המשפט, שכנראה הוא סמולני ורקוב לשיטתם) עסוקים אך ורק בספינים, שהם כנראה שקרים־על־מלא, פילוג ובעיקר הסתה לפגיעה במני נפתלי לכאורה.

אני שמח שמני הוכשר להגן על עצמו (אף שלקחו לו את האקדח) מפני אלה שמוסתים לפגוע בו כדי לרצות את הקיסר והקיסרית, אבל הוא בודד בשטח, ו"רמבו" זה רק ערימה של סרטים סוג ז'. הרי לרה"מ יש זיכרון סלקטיבי, לא הוא ובטח לא הכיפעל'ך הסיתו לרצח רבין. מה פתאום? האל נגלה ליגאל עמיר. אבל ולהקת הדיירים מאגם הדרעק. רק הם, וזה עניין של זמן. גם אם ינסה מישהו לפגוע ברביב דרוקר, או בעד המדינה מיקי גנור, זה לא שמאל, לא חמאס, לא סוריה ואיראן - רק נתניהו ואנשיו.



יפה שהמשטרה של אלשיך שומרת על גנור כמו על אתרוג, אבל לא מציבה מאבטחים צמודים לנפתלי או לעיתונאים מאוימים - ויש כאלה. אין ספק שאם יהיה ניסיון לפגיעה גופנית באחת מהמטרות של נתניהו, העבריין יזכה לעסקת טיעון נדיבה. בכל זאת, זה יהיה פשע על רקע אידיאולוגי. וכל כתב אישום הוא הרי פייק ניוז, ולנאשם לא יהיה משפט צדק בסמול שהשתלט על מערכת המשפט.

את המציאות בקולקציית האפסים הנוכחית ובאגם הדרעק חזה הנביא ישעיהו, כפי שנכתב בפרק א' פסוק כ"ג: "שריך סוררים וחברי גנבים. כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים. יתום לא ישפטו, וריב אלמנה לא יבוא אליהם". מה אומרים? לא אומרים. הכל כתוב, רק לקרוא ולהסכים. הממסד שלנו כל כך מטונף ורקוב, עד שאין אפילו תקווה לשינוי חיובי. יש תמיד כסף לרכוש צעצועים מאמריקע כמו ה־F־35 (מישהו קיבל עמלה על העסקה? עו"ד דוד שמרון נתן ייעוץ משפטי לעסקה?) וקצת ספינות וצוללות, לא כי צריך, אלא שיש עמלות וכולם אוהבים געלט.

כסף לנכים? אין, אז ניתן להם 400 שקל. בתוספת הנדיבה הזו הם יממנו אוכל, תרופות ועזרה סיעודית. אם ישדרגו את כל הקצבאות לשכר מינימום, זה מתבטא בעלות של 7 מיליארד שקל, אבל אין כסף, אז כל דייר אגם הדרעק מהגועליציה יכול להיות עבדאי על הנכים ולשלוח אותם לעבוד. כי ללמדכם שבאגם הדרעק עובדים קשה: שבעה חודשים בשנה, רק שלושה ימים של מליאה. יאיר'קה היפה, שר החוץ מטעם עצמו, לא מגיע לאגם גם חודשיים בשנה, כי נראה שהוא לא חייב. עובדה. וגם אלה שבאים, חבל שהם באים.

# # #

טוב, בעוד אני משתגע מהפייק ניוז ומעשן בלי הפסקה, הגיע טלפון מכיפוש. לפי הטון המתקתק של "מאמי, מה שלומך? איך בקפה?" ידעתי שיש בלגן, ונדרכתי מיד בטון סמכותי: כן, אני עסוק. משהו חשוב? "עוד פעם עסוק? נכנסתי לטוויטר. אתה רק מחפש פארטיות עם רוברט ופולו. אני אדבר איתם, אתה יכול לסמוך עלי בזה". כיפוש, אני בפגישה, אז דברי קצר. "קראתי במייל את התביעה החדשה שהגישו נגדך. אתה לא מתעייף משטויות אף פעם?".

נרגעתי, כי מדובר באיום של איזה לבלר מתיימר. לא יהיה כלום, כי אין כלום. מקסימום נתנצל, זה בא לי טבעי ובאמת שאני לא שם על התנצלויות. אז הגבתי מהר, את משועממת, הא? תצאי מוקדם מהעבודה, תורידי את הכלבה, תשטפי את הרצפה באקונומיקה ואחרי זה בחומץ. עשיתי פדיקור, הכלבה הורסת לי את כף הרגל.

"אל תשנה לי נושא. אני דורשת שתפסיק עם השטויות". כפרה, את מתבלבלת בגלל עיסוק עם ילד פלוס כלבה. אני לא ילד, אני מבוגר ממך בעשור, אז תעשי מיד כבוד לפז"מ אם לא לאדם. אל תתערבי לי בעבודה, כבר אמרתי לך כמה פעמים. ומה זה "דורשת" בדיוק? תעשי סדר בלשון. "סיימת? יש קהל בקפה? שימון יושב לידך עם יוסי, ואתה מסביר להם איך בן אצולה משביח את החברה כי הוא חי עם מרוקאית? אז כן, אני דורשת ואתה תעמוד בדרישות, כי זה עולה לי בבריאות התביעות האלה".

די, זה חלק מהעבודה, מספיק לנהל לי את החיים. די, תני אוויר, דווקא צחקתי עד שהתקשרת. "יופי, רק צחוק שיהיה לך בחיים. שיניתי את מועדי החופשה, נצא לפני החג, ככה לא יהיה עומס בנתב"ג ובמלון ותקטר לי פחות". אין עלייך, גם לא נראה ישראלים שם, עסוקים בסליח'ס. באיזו חברת תעופה טסים?
"מאמי, זה צ'רטר. אמרו לי שיכולים להיות עיכובים של חצי שעה לכל היותר". וואי, וואי, את בלדה לנאיבית. תתקשרי למחליף של דוליטל ותזמיני מרשם לוואליום 2.5 מ"ג. אני באמת לא רוצה להתרגז. "התחלת? יש עוד שבועיים וחצי". בסדר, כפרה, אבל כל הפקה מתחילה בטרום הפקה. תארגני את הסחורה. יאללה ביי, אני חוזר לעבודה.