בלהט הוויכוח שכחנו שלא הכל מתחיל ונגמר בביבי. אז עכשיו אנחנו יודעים כמה פעמים ביום הוא דיבר עם שלדון אדלסון ועמוס רגב לפני הבחירות. נחמד, אבל מה המסקנה? "ישראל היום" תמיד היה פרו־ביבי (היום קצת פחות מבעבר), ובמשך עשר שנים התווכחנו, תבענו, סנגרנו, חוקקנו, נכשלנו, איימנו, ותכלס לא קרה שום דבר.

סיפור "ישראל היום" הוא כשר אבל מסריח - בדומה לדברים רבים שרוחשים על רצפת הפוליטיקה בלי שנרים אותם. הוויכוח סביבם אינו ענייני. מי שמתנגד להמשך כהונתו של נתניהו מאמץ מיד כל ביקורת על העיתון ורואה צורך לפרסם מידע כזה ככותרת ראשית. מי שחושב שנתניהו הוא מלך מגן על העיתון בחירוף נפש, כולל החלטתו לפרסם את המידע על השיחות במסגרת טור רכילות.

יחימוביץ'. כמה פעמים היא מדברת עם חבריה לשעבר מערוץ 2? צילום: פלאש 90

כשהוויכוח אינו ענייני, כל צד מתבצר בעמדתו הקוטבית ואין מסקנות. כבר עשור נשמעות טענות על תעמולת בחירות אסורה ותרומות לראש ממשלה מעל ומעבר למותר. אבל ניסיון להוכיח את זה בבית המשפט נכשל, וגם ניסיון להעביר חוק נגד חלוקת "ישראל היום" בחינם נכשל.

זה לא אומר שכל הטענות נגדו אינן נכונות, אלא שקיימת הטיה חד־צדדית, שמעוותת כל ויכוח ומעקרת אותו מכללים אחידים ומענייניות. הכל אינטרסים, הכל אישי. לכן אנחנו תקועים עם הרבה "כשר אבל מסריח", ו"ישראל היום" הוא בסך הכל חלק מזה.

יחסי פוליטיקאים ועיתונות הם עניין סבוך ועלום, ומספר השיחות של נתניהו עם אדלסון ורגב מעיד רק על הקירבה הידועה שלו אל שניהם בעבר. אבל רוב מערכות היחסים בין פוליטיקאים לבין עיתונאים אינן ידועות לציבור. כמה פעמים ביום דיברו לבני והרצוג עם "ידיעות אחרונות" לפני הבחירות? כמה פעמים ביום מדבר מיקי רוזנטל עם מערכת "הארץ"? כמה פעמים מדברים מוזס ולפיד? כמה פעמים מדברת שלי יחימוביץ' עם הקולגות לשעבר בחדשות 2 וברשת ב'? אולי לא הרבה, אבל כשלא יודעים, מאמינים למה שרוצים.

רוזנטל. יחסי פוליטיקאים ועיתונות הם עניין סבוך ועלום. צילום: פלאש 90

רוזנטל. יחסי פוליטיקאים ועיתונות הם עניין סבוך ועלום. צילום: פלאש 90

אם אתה בעד פוליטיקאי ממילא לא תאמין לשום דבר רע שייאמר עליו, ואם אתה נגדו - תאמין להכל. לפעמים זה מונע מטענות שווא לתפוס, ולפעמים מטענות רציניות.

אז מצד אחד הוויכוח על נתניהו לא נפתר, ומצד שני גם הבעיות לא נפתרות: הרי רוב מרצם של חברי הפרלמנט שלנו מושקע ביחסי ציבור. הכוח המניע את הפוליטיקה הרקובה של היום הוא דיבורים ולא מעשים, ממש כמו כותרות העיתונים, שרובן לא עוסקות במה שפלוני עשה, אלא במה שהוא אמר. הרבה יוצאי דופן אין, למרבה הצער.

אולי הגיע הזמן שבמקום ללבן כל דיון סביב השאלה "האם זה טוב או רע לביבי?", נתמודד עם הבעייתיות בקשר המעוות בין העיתונות לפוליטיקה, וזה כולל את ראש הממשלה, אבל לא רק. בינתיים הציבור הוא המפסיד הגדול מכך שהעיתונות נמצאת רוב הזמן בקמפיין בחירות.

לא הכל קשור לביבי: הוויכוח סביב שיחות אדלסון - רה"מ לא ענייני

מי שמתנגד להמשך כהונת יו"ר הליכוד מאמץ כל ביקורת על "ישראל היום", ומי שלא מגיב הפוך. בינתיים, הציבור מפסיד מכך שהעיתונות נמצאת רוב הזמן בקמפיין בחירות