המחשבה שאנחנו יכולים לעבור כעת על רשימת מועדי השיחות של נתניהו עם עורך "ישראל היום", להצליב אותה עם הכותרות שהתפרסמו בעיתון למוחרת ולהבין מי הדליף אותן, היא מחשבה שאמורה להיות בלתי נסבלת עבור מי שעיתונות חשובה לו.
אם את הקרב למען הפרסום הזה של שיחות נתניהו־רגב היו מנהלים עוכרי עיתונות ודמוקרטיה, ניחא. אבל העובדה שמי שהוביל אותו היה רביב דרוקר, ללא ספק אחד מבכירי עיתונאי ישראל, היא עניין, שלפחות לי, לא נותן מנוח.
לפעמים השיחה התחילה בין שניהם ונגמרה בין שניהם, בלי להותיר אחריה שום אפקט נוסף. לפעמים רוחה זלגה אל בין דפי העיתון. האם זה קרה משום שדנקנר רצה לסייע לחבר או משום שאותו חבר שכנע אותו שהוא פועל נכון בתפקידו הרם? זה לא באמת משנה, משום שאת התשובה לא נדע לעולם.
ועוד משהו שצריך להגיד: הנה, בלי לדעת את העובדות, אני מוכן להמר שכאשר נתניהו אמר שהשיחות בינו לבין עמוס רגב היו שיחות חבריות בלבד, הוא שיקר. איך אני יודע? כי אני לא טיפש. כי לא יכול להיות שראש ממשלה ועורך עיתון, ויהיו החברים הכי טובים בעולם, לא מדברים על עיתונות ועל פוליטיקה. פשוט לא יכול להיות. בכמה אחוזים מכל שיחה השניים החליפו חוויות על התעמלות אומנותית ובכמה על נפתלי בנט? האמת, בכלל לא מעניין אותי.
יש לי הערכה לחלקים רבים בפועלו העיתונאי של רביב דרוקר, והזכרתי אותה כאן לא פעם. נדמה לי שמה שעשו השבוע הוא וערוץ 10, העלה את החשש שיש דבר אחד שחשוב להם יותר מהעיתונות. המלחמה בבנימין נתניהו.
התרעות פיקוד העורף