היום שבו פורסמו פרטי שיחות הטלפון של בנימין נתניהו עם עורך "ישראל היום", עמוס רגב, ייזכר כיום שחור לעיתונות שלנו. אין דרך אחרת להגדיר את ההתרחשות הזו, שמצאה  את הרוב המוחלט של העיתונאים שותקים במקרה הטוב ועולצים במקרה הפחות טוב, נוכח ההחלטה של בית המשפט, המאפשרת לגלות מתי בדיוק ניהל פוליטיקאי שיחות עם עיתונאי וללמוד ממה שפרסם למוחרת אותו עיתונאי מי היה המקור שלו.

המחשבה שאנחנו יכולים לעבור כעת על רשימת מועדי השיחות של נתניהו עם עורך "ישראל היום", להצליב אותה עם הכותרות שהתפרסמו בעיתון למוחרת ולהבין מי הדליף אותן, היא מחשבה שאמורה להיות בלתי נסבלת עבור מי שעיתונות חשובה לו.



אם את הקרב למען הפרסום הזה של שיחות נתניהו־רגב היו מנהלים עוכרי עיתונות ודמוקרטיה, ניחא. אבל העובדה שמי שהוביל אותו היה רביב דרוקר, ללא ספק אחד מבכירי עיתונאי ישראל, היא עניין, שלפחות לי, לא נותן מנוח. 

לטובת מי שלא חי את הפרקטיקה של התקשורת, נאמר שחלק חשוב מהעשייה העיתונאית מבוסס על שיחות בין עיתונאים למקורותיהם, במקרה הזה מקור שהוא פוליטיקאי. לפעמים אנחנו מנהלים איתם שיחות רקע, שלא מביאות לפרסום מיידי כלשהו. לפעמים אנחנו מפרסמים את המידע שאנחנו מקבלים מהם בלי שהקורא יודע שדיברנו עם מישהו. לפעמים, כשעיקר העניין הוא בציטוט עצמו ולפוליטיקאי חשוב שלא להיחשף, אנחנו מביאים את דבריו מבלי לייחס לו אותם ומבלי להזכיר את שמו. פעם הוא מכונה "גורם", פעם הוא מקבל תואר אחר, העיקר שלא ייחשף כמי שעומד מאחורי הציטוט.

החיסיון הזה הוא קדוש. בלעדיו אין עיתונות. עכשיו בא רביב דרוקר ודרך עליו ברגל גסה. עכשיו התברר שככל שהדברים אמורים בבנימין נתניהו ובמי שהוא מדבר איתו, אין יותר צורך לשמור על הכללים. יתרה מכך, עכשיו נקבע כאן כלל חדש שלפיו לא רק נתניהו הוא מושא ראוי לתחקיר, אלא גם עיתונאים שאיתם הוא מדבר. 

 רביב דרוקר. צילום: אלדד רפאלי, יח"צ
 

רגע אחרי שקיבלו את הרשימה ובה מספר השיחות של נתניהו עם שלדון אדלסון ועם עמוס רגב, בצירוף תאריכיהן והשעות המדויקות שבהן בוצעו, החלו בערוץ 10 להצליב את הכותרות של "ישראל היום" עם מועדי הטלפונים כדי לנסות להבין מה ניתן ללמוד מהנתונים. יש "סמיכות מעניינת בין השיחות של השניים לכותרות בעיתון", דווח בחדשות 10, בצירוף כמה דוגמאות.

כותרת "ישראל היום" ציטטה טענה של "גורם בכיר" שתוקף את ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין? בא דרוקר ומגלה לנו מיהו הגורם הזה. "יום לפני כן", הוא מספר מתוך הניירת שיש לו ביד, "נתניהו שוחח עם רגב". כותרת אחרת מצטטת מפי "מקורבי ראש הממשלה" את האמירה שלפיה "מזל שבגין לא הקשיב לפרס ב־1981"? בא דרוקר ומגלה שהמקורבים הללו, שמלכלכים על פרס, אינם אלא נתניהו עצמו, ש"יום לפני כן דיבר עם רגב". "ישראל היום" פרסם כותרת שלפיה נתניהו אמר למקורביו שאהוד ברק חותר תחתיו ואין לו עוד אמון בו? דרוקר חושף כי לא למקורביו אמר את זה נתניהו, אלא בשיחת טלפון עם עמוס רגב. 
 

והחדווה הזו, שבה עיתונאי וערוץ תקשורת מחטטים בהנאה בניסיון לחשוף מי היה המקור של קולגות שלהם לידיעות שפרסמו, היא סדום ועמורה עיתונאית. היא התפרקות מהכל. ולא, אל תגידו לי שיחסי נתניהו ו"ישראל היום" הם סיפור שונה מכל מערכת יחסים אחרת בין פוליטיקאי לעיתונאי. כי כשהסכר נפרץ, כל אחד בוחר מה נראה לו לגיטימי ומה לא. והטיעון הזה, שלפיו מול "ישראל היום" יש כללים אחרים,  לא יחזיק מים ביום שבו יתחיל מישהו לנהל מעקב אחרי השיחות או הפגישות של עיתונאים כדי לחשוף את מקורותיהם. כי אם מותר, הכל מותר. 
 

תארו לעצמכם לרגע, שאני אבקש לקבל את רשימת שיחות הטלפון של פוליטיקאי כזה או אחר, ואגלה שבשבועיים שלפני פרסום תחקיר ביביטורס על ידי רביב דרוקר, שוחח איתו הפוליטיקאי 15 פעמים, לא כולל עוד שתי שיחות בערב שידור הכתבה. מעניין, לא? ברור. אנחנו בעד שקיפות, לא? בטח. אנחנו, כעיתונאים, רוצים לדעת הכל ולפרסם הכל, נכון? זהו, שלא.

אני לא מעוניין לחשוף עם מי דרוקר מדבר ומי מעביר לו חומרים. וכשנחשפתי לפני כמה חודשים לפגישה שנערכה בבית מלון בין פוליטיקאי בכיר לעיתונאי בכיר, פגישה שבעקבותיה פרסם למוחרת העיתונאי סיפור גדול על אודות יריבו הפוליטי של הפוליטיקאי שנפגש איתו, חשבתי לעצמי שמישהו שם לא הקפיד כראוי על ביטחון שדה, אבל לרגע לא חשבתי שיש לי זכות לפרסם את דבר המפגש הזה. למה? כי מי שמפרסם עניינים שכאלה פוגע באינטרס העיתונאי, שעד השבוע נדמה היה, כנראה בטעות, שחשיבותו ברורה לכל. ובמובן הזה, מה שערוץ 10 עשה השבוע בשם המאבק בבנימין נתניהו, היה ירייה ברגל של כל מה שיקר וחשוב לנו בעיתונות. 



דנקנר, לדוגמה



עבדתי שנים תחת אמנון דנקנר ז"ל כעורך "מעריב". דנקנר ניהל אין ספור שיחות עם חברו הטוב אהוד אולמרט. אם הוא היה מספר לבית המשפט, כמו שסיפר נתניהו, שמדובר היה בשיחות חבריות, הוא לא היה משקר. אני אומר את זה מידיעה. ישבתי אצלו בחדר לא פעם ולא פעמיים, עד שמיעה לצד אחד של השיחה, ממתין בסבלנות לסיומה. הם דיברו על הכל. על כדורגל ועל אוכל ועל המשפחה ועל פוליטיקה ועל מלחמת לבנון ועל גלעד שליט, ועל כן עסקה או לא עסקה, וגם על עיתונות. 
 

לפעמים השיחה התחילה בין שניהם ונגמרה בין שניהם, בלי להותיר אחריה שום אפקט נוסף. לפעמים רוחה זלגה אל בין דפי העיתון. האם זה קרה משום שדנקנר רצה לסייע לחבר או משום שאותו חבר שכנע אותו שהוא פועל נכון בתפקידו הרם? זה לא באמת משנה, משום שאת התשובה לא נדע לעולם. 

כמי שבילה אין ספור שעות עם דנקנר, אני יכול להעיד שהוא האמין בכל נימי נפשו שהתשובה השנייה היא הנכונה.

אם מישהו היה מבקש אז לחשוף את פרטי שיחותיו של אולמרט עם דנקנר, הוא היה מגלה שם אוסף מטורף של שיחות. מה הוא היה לומד מזה? מה שניתן ללמוד מהשיחות של נתניהו עם רגב. כלום. שהשניים חברים. שהשניים מדברים הרבה. שבעיתון שעורך האחד, מוצגת דמותו של השני לגמרי לא רע. מה עושים עם זה? מותחים ביקורת, כפי שנמתחת כל העת על "ישראל היום" וכפי שנמתחה בזמנו על "מעריב", וזהו. בשום אופן לא מנסים לגלות אילו מהחומרים שהעביר הפוליטיקאי לעיתונאי פורסמו בעיתון.  
 

מעבר לזה, האפשרות שמוצגת לנו, שלפיה ראש הממשלה טלפן כדי להכתיב כותרות ומהצד השני של הקו הרים את הטלפון כלומניק חסר דעה, שישב עם עיפרון ורשם את מה שנאמר לו, היא אפשרות שמעולם לא הובאה לה ראייה. ומה אם רגב ו"ישראל היום" מזדהים עם ראש הממשלה, עם עמדותיו ועם פועלו המדיני, ובשיחות הללו הסביר ראש הממשלה לעורך את כוונותיו ואת תוכניותיו ואלה מצאו את ביטויין למוחרת בכותרות? 
 

ובאמת, צריך להגיד שחלק מהניסיונות לצייר את השיחות בין נתניהו לרגב כבעייתיות, לא ממש מובן. בערוץ 10, לדוגמה, הציגו השבוע מקרה שבו נתניהו דיבר עם רגב בשעת ערב מאוחרת, לפני סגירת העיתון, כשבבוקר למוחרת התפרסמה בעיתון כותרת שבה צוטטו מקורבי נתניהו כאומרים שהוא יפזר את הכנסת. נו, מה הבעיה עם הידיעה הזו? ומה הבעיה אם נתניהו הוא שמסר אותה בעצמו לרגב, כמה ימים לפני שהתממשה? יש כאן חוק האוסר על הדלפות?

והנה עוד דוגמה: באחת ההזדמנויות, כך עולה מרישום השיחות, דיבר נתניהו פעמיים עם רגב במהלך הערב ולמוחרת בבוקר בישרה הכותרת בגדול: "נתניהו: השמאל איחד אותנו, התקשורת בקמפיין להעביר את השלטון לשמאל". אשכרה, אני לא מבין מה הבעיה. אם יש לרגב ציטוט של ראש הממשלה, אסור לו להשתמש בו? 



ריח רע



אז מה למדנו בשורה התחתונה מכל מה שפורסם? שראש הממשלה מדבר הרבה עם עורך "ישראל היום", ושהרבה פעמים זה קורה בערב, קרוב לשעת סגירת העיתון. אם היה בידינו תמליל השיחות והיינו קוראים בו שנתניהו פוקד על רגב לעשות משהו בניגוד לרצונו, או מכתיב לו קו שהוא חולק עליו, רק משום שהוא מחובר לבעל הבית שלו, זה היה מעניין. אבל כיוון שאת זה אין לנו, נשארנו עם סיפור על עוד פוליטיקאי שמדבר עם עוד עיתונאי. מדבר הרבה, אפילו הרבה מאוד, אבל זהו. נגיד, כמו שטוען דרוקר, שבכל ערב לפני הורדת העיתון לדפוס, נכנס רגב לחדרו ומנהל שיחה עם ראש הממשלה.

אילו אני הייתי עורך עיתון, הייתי מת לנהל שיחה כזו. כן, אומר דרוקר, אבל לפעמים אחרי השיחות הללו שונו הכותרות. אז מה? אז רגב שמע מנתניהו משהו שגרם לו לשנות את הכותרת. איפה הבעיה פה? ומה מלמדת העובדה שבלילה שבו עבר חוק "ישראל היום" בכנסת, דיבר נתניהו שלוש פעמים עם שלדון אדלסון? השניים חברים? חברים. החוק הזה פוגע בחבר אדלסון? פוגע. החוק הזה פוגע בחבר נתניהו? פוגע. אז מה הבעיה שהם ידברו?

הניסיון להציג כל מהלך וכל שיחה כמשהו מסריח מדיף כשלעצמו ריח רע.

"אם העיתון פעל בהנחיית נתניהו, זה מנוגד לחוק", הסביר השבוע דרוקר, ושם את האצבע על הנקודה. כי למרות כל מה שפורסם ונחשף, אחרי כל הפגיעה בכלים העיתונאיים של כולנו, לא הייתה לפרסום הזה שום תכלית רצינית, משום שמספר השיחות ומועדיהן לא מספקים את האקדח המעשן שמוכיח שהעיתון פועל "בהנחייתו" של ראש הממשלה. 
 

עכשיו צריך לעשות צדק עם פסק הדין שאפשר את הפרסום ולדייק בו. "החיסיון העיתונאי לא כורסם", הסביר דרוקר השבוע. "לא נקבעה לגביו שום קביעה, מהסיבה הפשוטה שנתניהו לא טען שיחסיו עם רגב הם יחסים של מקור עיתונאי, אלא יחסים בין חברים". והוא כמובן צודק, אלא שזו טענת הגנה טובה לשופטי בית המשפט העליון. הם באמת יכולים לטעון שכאשר עניין החיסיון העיתונאי לא היה על השולחן ולא נטען על ידי נתניהו, וכל הסיפור נסב סביב השאלה אם לפרסם שיחות שנתניהו הגדיר אותן שיחות בין חברים, אין לבוא אליהם בטענות. אלא שנתניהו לא מעניין כאן. העיתונות מעניינת. הנזק שייגרם לה מעניין.
 

ועוד משהו שצריך להגיד: הנה, בלי לדעת את העובדות, אני מוכן להמר שכאשר נתניהו אמר שהשיחות בינו לבין עמוס רגב היו שיחות חבריות בלבד, הוא שיקר. איך אני יודע? כי אני לא טיפש. כי לא יכול להיות שראש ממשלה ועורך עיתון, ויהיו החברים הכי טובים בעולם, לא מדברים על עיתונות ועל פוליטיקה. פשוט לא יכול להיות. בכמה אחוזים מכל שיחה השניים החליפו חוויות על התעמלות אומנותית ובכמה על נפתלי בנט? האמת, בכלל לא מעניין אותי. 


אגיד לכם יותר מזה, אם נתניהו עיגל פינות וטען שמדובר בשיחות חבריות במקום לטעון שמדובר בשיחות על רקע עיתונאי שיש עליהן חיסיון, אני יכול להבין אותו. הרי מה חשבנו שיגיד? "אני מקור של עמוס רגב"? "אני מדליף לו"? "כשהופיעה כותרת על בכירים שתוקפים את שמעון פרס וקוראי העיתון לא ידעו מי זה, הריני לבשר להם כעת שזה אני הייתי"?

רפרפו על העיתונים, סמנו לעצמכם בכמה סיפורים מצוטטים כל מיני "גורמים" שברור לכולנו שהם שמסרו לעיתונאי את המידע, ושאלו את עצמכם כמה מהם היו מודים שהם עומדים מאחורי העברת המידע, לו היו נשאלים על כך? הסיטואציה הזו שבה כלי תקשורת מביא פוליטיקאי לעמוד בפני הצורך להסביר את שיחותיו עם עיתונאי, היא בעיה גדולה בהרבה מתגובתו של הפוליטיקאי. 
 

ומה שהכי מטריד זה השקט שבו עבר כל זה. אני לא יודע אם מקורו בחברות שבין עיתונאים לדרוקר או בשנאה שהם רוחשים לבנימין נתניהו, אבל במקרה הזה ההכרעה בין השתיים לא חשובה. מה שחשוב זה שהשבוע ערוץ טלוויזיה חשוב ומרכזי רמס ברגל גסה את כל מה שיקר וחשוב לעבודה העיתונאית, ולא שמע סביבו דבר מלבד דממה מחרישת אוזניים. כל מכנסי הכינוסים ומחתימי העצומות והזועקים למען חופש העיתונות, אלה המאשימים את בנימין נתניהו בכך שהוא פוגע בתקשורת ומבהיל את העיתונאים ורוצה להשתלט כאן על הכל, כולם בלעו השבוע את הלשון. 
 

יש לי הערכה לחלקים רבים בפועלו העיתונאי של רביב דרוקר, והזכרתי אותה כאן לא פעם. נדמה לי שמה שעשו השבוע הוא וערוץ 10, העלה את החשש שיש דבר אחד שחשוב להם יותר מהעיתונות. המלחמה בבנימין נתניהו.

kalman.liebskind@maariv.co.il