בגלל הלחץ: אצל נתניהו הכל לגיטימי, גם לעג על הדיקציה של ברק

אלא שמעבר לקו הפופוליסטי והנמוך שראש הממשלה דבק בו, קרבות הרשת הללו מלמדים בעיקר שנתניהו לא סופר את האופוזיציה הפורמלית - כלומר את אבי גבאי ויאיר לפיד. בנאומיו הוא לא מקדיש להם ולו קמצוץ של תשומת לב. מעבר למני נפתלי, אהוד ברק הוא היחיד שזוכה ממנו להתייחסות. בהפוך על הפוך, נדמה שהתנהלותו זו של נתניהו סוללת את הדרך האפקטיבית ביותר של האופוזיציה לשלטון.

לאחר הפריימריז והניצחון המזהיר של גבאי, מפלגת העבודה השתתקה. למפלגה ככל הנראה נדרש זמן להיערכות וחישוב מסלול מחדש. חלק מאגפיה עדיין מלקקים את פצעיהם. כל זאת ככל הנראה לא מותיר לה אנרגיה לתפקד כאופוזיציה לוחמת. נכון שראשיה מגיבים בפייסבוק ובטוויטר ומגנים את המהלכים וההתבטאויות של הקואליציה, וגבאי אפילו העז והגיע להפגנה אחת בפתח תקווה, אבל בגדול, מפלגת העבודה לא מצליחה ליצור רוח סוחפת משמעותית הנדרשת להטבעתה של ספינת הליכוד המיטלטלת בין גלים סוערים.

אין לטעות, העומד בראשה אינו מתבטל. גבאי מוביל כעת שינויי חוקה חשובים ליכולת המשילות במפלגה ומצליח בצעד חסר תקדים לגייס את תמיכתם של בכיריה. במקביל, הוא ממשיך לחרוש את השטח באופן יסודי, למלא חוגי בית ולשמור על קשר עם קהל הבוחרים. עם זאת, יש להודות, גבאי אינו ניחן בכריזמה שתגרום לקהל שומעיו לקום על הרגליים ולהריע לו. במידה רבה ניתן לראות בו את זאב נחמה של הפוליטיקה: מקצוען ואפרורי. לצד כל אלו, סיבה נוספת שבעטייה האופוזיציה אינה מצליחה להיות בועטת טמונה בכך שמבחינה ציבורית הצליח הימין להפוך את המילה “שמאל” על הטיותיה השונות למושא ללעג שיש בו נגיעות בוגדניות. יו”ר יש עתיד, ובמידה לא מבוטלת גם גבאי, בורחים ממנה כמו מאש. בכך למעשה מנוטרלת יכולתם להוות כוח התנגדות אפקטיבי למפלגת השלטון.

לנוכח זאת, ישיבתו של ברק על גדר הטוויטר מועילה מאוד לאופוזיציה בכלל ולמפלגת העבודה בפרט. ברק, שאינו צריך כעת ללכלך את הידיים בפוליטיקה, שומר על דימויו כמנהיג בעל סמכות, ניסיון וכריזמה. מאחר שכעת הוא בבחינת גנרל ללא חיילים, ההתקפות של נתניהו אינן פוגעות בו, אלא להפך - ממצבות אותו כיורש ראוי ובעל משקל; כמנהיג שבשעה הגורלית עתיד לצאת מהרשת, ללכד את האופוזיציה המנומנמת ולכבוש את הזירה המרכזית.